חירות, חופש ומחשבות של פסח

משוטט במרחבי האינטרנט, גולל את הפיד של הפייס, שולח מבט כזה של "רק בודק" לעבר האייפון שמזמזם עוד הודעה בוואטסאפ ובין לבין מהרהר, משחרר את רצועת המחשבות, נותן למוח קצת חופש פעולה. אולי זה רק אצלי ואולי לא, חגים זה תמיד זמן כזה שהראש מציף את עצמו בזיכרונות, שהעבר שכבר מזמן הונח עמוק באיזו מגירה נעלמת מוצא את דרכו לקידמת הבמה.

שם עמוק בפנים מתנהל מאבק כזה שסופו ידוע מראש, לחשוב או לא לחשוב, לגעת שוב בכאב או שמא לדחוק אותו למגירה עמוקה יותר, לפתוח שוב כמה פצעים ישנים שלעולם לא הגלידו או לשמור אותם סגורים ונעולים, לחטט בזיכרונות שמעלים עצב או להתעלם ולחפש דברים אחרים לחשוב עליהם.

ולמה ידוע מראש, כי אני כבר יודע שמהמחשבות האלו אסור להתרחק, שהפצעים לעולם לא יחלימו אם אשמור אותם נעולים וחתומים באיזו קבוצה נעלמת של תאים אפורים אי שם בקצה המוח שלי.

אט אט אני שוקע, גולש עם המחשבות לעולם אחר, העולם שפעם הייתי חלק ממנו ושהיום הוא זר לי כל כך, עולם בו אני מנסה לזהות את עצמי, מתקשה להבין את האדם הזה שהייתי, את החיים שהיו חייו - חיי, סימני השאלה מציפים אותי במהירות, הערפל הסמיך והדביק גולש לעברי ואני שם....נע על ציר הזמן, ארבע עשרה שנים לאחור...

הייתי שקוע עמוק בקריירה המקצועית שלי, במסלול החיים "שבחרתי" לעצמי. קיבלתי תפקיד ועוד יותר חשוב קיבלתי כרטיס ביקור שנשאתי בגאווה בנרתיק עור מיוחד שקניתי. ניהלתי חברת בנייה משפחתית בירושלים, בפועל הייתי "מופע של איש אחד" ועסקתי בכל תחומי הפעילות שלה לרבות הקשר עם האדריכלים והמהנדסים, בתהליכי הרישוי עם הרשויות המקומיות, בהתנהלות אתרי הבנייה, בקשר עם עורכי הדין שטיפלו בעניינים המשפטיים השונים, בשיווק ובמכירת הפרויקטים, באכלוס ובתיקון הדירות ובעוד שלל גדול של עיסוקים שונים ומשונים.

זה היה עוד בוקר רגיל של עבודה, בשש בבוקר פקחתי עיניים, הערתי את הילדים, ארוחת בוקר קלה וסנדביצ'ים, צמות, שביל באמצע, תיקים, הסעה לגן ולבצפר ואני בדרך למשרד לעוד יום עמוס וצפוף. בעשר סיימתי את סבב הבוקר הקבוע של מיילים, דואר, טלפונים דחופים ויצאתי לבקר באחד מאתרי הבנייה של החברה.

הדיירים די אהבו אותי, הייתי עבורם "כותל" של תלונות ובקשות והפגישה של הבוקר היתה אחת מפגישות רבות שיזמתי בנסיון "להוריד" אותם מהכוונה לתבוע לנו את הצורה.

באחת עשרה כבר מיהרתי לכיוון החניון וירדתי במהירות בגרם מדרגות השיש החלקות. הפגישה הסתיימה בטונים מסוייגים אבל עם פתח לתקווה, בראשי עדיין הדהדו הדברים שנאמרו. ברגע של חוסר תשומת לב החליקה רגלי הימנית על אחת המדרגות, ניסיתי לשלוח יד ולאחוז במעקה הברזל אך רק החמרתי את המצב, רגלי השנייה איבדה את שיווי המשקל, גופי הסתובב במהירות, עפתי לאחור עד שראשי נחבט בעוצמה בלוח השיש הבוהק שכיסה את המדרגה האחרונה.

שכבתי שם המום כמה דקות, בעיניים שחור, כאבים בכל הגוף, מנסה לאסוף את עצמי. לא הצלחתי לעמוד, הרגליים לא נשמעו לי, בראשי הלמו אלפי פטישים. שכבתי על השיש הקריר מביט אל הכחול העמום של השמיים שהבליח בזוית המדרגות. האמת, לא זוכר כמה זמן חלף עד שהצלחתי לקום ולדדות אל המכונית.

היה זה יום משמעותי בחיי, יום שסימן את תחילתו שינוי, שינוי שהתרחש רק תשע שנים מאוחר יותר.

עשר שנים חלפו מאז נכנסתי בשערי האוניברסיטה העברית שבהר הצופים בדרך למסלול המפרך של לימודי הכלכלה. עשר שנים במהלכן לא טרחתי לעצור לרגע ולשאול את עצמי לאן אני הולך, מה בעצם אני רוצה, האם טוב לי, האם אני מאושר. ובעשר השנים האלו אפשר לומר שהייתי עיוור, התקדמתי למקום לא ידוע, סבלתי מכל צעד שעשיתי ומצאתי את עצמי במקומות שחשבתי שרציתי להיות בהם אבל ממש לא רציתי.

סיימתי את השרות הצבאי והכל היה ברור, נישואים, טיול, לימודים, עבודה, ילדים, דירה, משכנתא...המסלול שנקבע מראש עוד לפני שהייתי ממש בתמונה ואני הייתי בו רק שחקן, כמו בובה על חוט. לא זוכר את עצמי תוהה בכלל, לא זוכר שעברה במוחי המחשבה "לאן כל זה מוביל". זה היה מאוד נוח לצעוד במסלול ידוע, הכל היה צפוי, התחנות היו מוכרות, נוח אמרתי אבל עצוב ומתסכל התכוונתי.

וכך, ברגע אחד, הכל נקטע. המסלול, הדרך, התחנות, כל מה שתכננתי, כל מה "שידעתי" על העתיד, הכל התפוגג.

"ביליתי" שבועות בבתי חולים ובסדרות אינסופיות של בדיקות. רנטגן וסי.טי. לא הספיקו והיה לי הכבוד לבקר במחלקת ההדמייה במרתפי הדסה ולשכב בחושך בתוך מגירת ה- MRI הרועש.

פריצה בארבעה דיסקים בצוואר, זו היתה האבחנה. הכאבים הפכו להיות חלק משגרת יומי ולצידם ההתייעצויות הבלתי נגמרות, הבירורים אחרי תרופות או טיפולי פלא שיקלו עליי ולו במעט.

בלי להרגיש גלשתי לפרק נוסף בחיי, פרק אפל מלא בכאב, תסכול, פחד ועצב. הכאבים ניהלו אותי, היו ימים טובים בהם הכאב נחלש, והיו ימים אחרים שממש לא תפקדתי. שנתיים שלמות הייתי בבית, צמוד למיטה או מקסימום לכורסת הטלויזיה, צמוד לתרופות, חסר תועלת, עסוק בלמלא את היום שלי בשטויות רק כדי להירדם בחצות לעוד לילה של כאבים.

אחרי שנתיים בהם הגעתי לכל מטפל או מטפלת שרק שמעתי עליהם, אחרי כמויות של תרופות חסרות תועלת, אולי משהו בקופסא שלי התחיל לזוז, לא שאני זוכר אבל כנראה שהתחלתי להבין שאני חייב להוציא את עצמי מזה וששום דבר ואף אחד לא יעשה את זה עבורי.

הרגשתי שמציאות החיים שלי בלתי אפשרית. החלטתי להתנדב כי לעבוד לא יכולתי, פעם בשבוע לשעה או שעתיים ואחר כך פעמיים ושלוש לחצי יום, בשבוע השלישי כבר התייצבתי מידי בוקר, משקיע את כל כולי בעבודה.

היה מדהים אבל היום אני מבין שהיה גם עצוב, כי די מהר חזרתי למסלול.

למסלול? כן למסלול החיים הכל כך מוכר, אותו מסלול שנקטע באותו יום ארור על מדרגות השיש החלקות. בלי לשים לב, ובלי להקדיש מידה מספקת של תשומת לב ומחשבה חזרתי בדיוק למקום שעזבתי, לדרך היחידה שהכרתי.

שנתיים כמעט התנדבתי אבל בעצם עבדתי, עבדתי קשה, מצאת החמה ועד שעות הלילה המאוחרות, הייתי אחוז בתזזית ממש. וממתנדב הפכתי לעובד בשכר ומשם למנהל. העבודה הייתה נוחה לי, מילאה את יומי במשימות שונות, שקעתי בה עד צוואר בלי לשים לב בכלל.

עוד שלוש שנים חלפו וזה היה רק טבעי לעבור לתפקיד הבא שהיה הכי קרוב שמצאתי לתפקיד שאותו "עזבתי". עוד שנתיים במקום שהיה הכי לא מתאים לי, במקום שכל כך לא אהבתי ועדיין דבקתי במסלול החיים שלי, ממשיך הלאה בלי לעצור.

יום אחד, בשבוע האחרון של שנת 2008 זה נגמר, כל מה שהמוח לא רצה להגיד לעצמו, כל הדברים שנמנעתי מלהשמיע לעצמי, קיבלו ביטוי פיזי, הגוף שלי החליט לעצור את הכל ולהגיד את דברו. הכאבים שהיו באים והולכים, הכאבים שכבר התרגלתי לחיות איתם, הכאבים חזרו במנה כפולה ומכופלת. הגוף שלי סרב להתרומם מהמיטה, הרגשתי משותק ממש, לא יכולתי לזוז, בקושי הצלחתי לנשום.

הייתי צמוד למיטה כמה ימים, ובסיועם של משככי כאבים חזקים הצלחתי להגיע לרופא שפסק שעליי לעבור ניתוח ומיד.


בנקודה זו חלה התפנית ששינתה את חיי, החלטתי לעבור את הניתוח, החלטתי לצאת אל הלא נודע והלא נודע התפרץ במלוא עוצמתו. יום אחר כך פוטרתי מעבודתי, הכל קרס סביבי. הרגשתי שאני מאבד הכל.

הימים חלפו לאיטם, הניתוח נקבע לתחילת פברואר ואני ביליתי את שעותיי מול המחשב, חוקר את הניתוח, הסיכונים, הסיכויים, השיקום....

בין לבין, בלי ששמתי לב משהו בלתי מובן קרה, לאט לאט חלחלה בי ההרגשה הבלתי הגיונית, התחושה שנוגדת כל הגיון וממצא רפואי, הכאבים הלכו ונחלשו.

אלו היו הימים שבהם "נפל" אצלי בראש אסימון ענק, ימים שבהם הבנתי שהייתי עקשן כמו פרד, שהגוף סימן לי כבר מזמן להוריד הילוך, לעצור, לחשב מסלול מחדש. הגוף סימן והראש התעלם, המחשבות עסקו בשלל של שטויות ולעולם לא חדרו מבעד לשכבת המגן שיצרתי בראשי מול שאלות רבות שלא היו לי תשובות עליהן.

עולמי הלך והשתנה ולניתוח הגעתי כמעט ללא כאבים. אושפזתי, נותחתי, שוחררתי, ויצאתי לעולם כאדם חדש, אדם אחר. הכעסים שהיו בי, התסכולים,  על פיטוריי, על העולם שהיה לי ונעלם, הם הלכו ודעכו. עדיין לא ראיתי את האור בשום קצה של מנהרה אבל גם לא הרגשתי שרכבת משא חסרת מעצורים דוהרת לעברי.

כל זה היה לפני שבע שנים, שבע שנים של חופש, שבע שנים של יציאה מעבדות פנימית לחירות אישית, שבע שנים שבהן חיי השתנו מקצה לקצה.

מחשבות של פסח, מחשבות על חירות פנימית, מחשבות על העבר על ההווה, מחשבות על מה שהיה ועל מה שיש, מחשבות על השינוי, מחשבות על החופש ומחשבות על האושר האמיתי.

חג פסח שמח 

דן כהן,
מאמן אישי ומנטור עסקי

נטוורקינג והצגה עצמית

הצגה עצמית היא כרטיס הביקור האמיתי שלנו, חלקה קשור לדרך שבה אנחנו מציגים את עצמנו בשיחה וחלקה קשור למכלול של גורמים שפועלים כאלמנט משלים וחשוב בהצגה העצמית.

לא רק בנטוורקינג...
בכל אינטראקציה שאנחנו נמצאים בה כבעלי עסקים מתקיים אלמנט של הצגה עצמית, במפגש עם לקוח פוטנציאלי, בכנס מקצועי, במפגש חברתי, בפגישה אקראית, בשיחת טלפון, בעת ביקור באתר שלנו או בדף הפייסבוק ועוד ועוד.

לעיתים האלמנט הזה נמצא בדיבור ישיר ולעיתים לא. כך או כך, הרושם שאנחנו משאירים על אנשים אחרים, בין אם הם לקוחות ובין אם הם בעלי עסקים אחרים מורכב ממכלול של גורמים שיוצרים את המראה שלי. 

במכלול הגורמים האלו נכללים הדיבור, שפת גוף, ההופעה, הלבוש, מידת הקשבה, הבהירות, הדיוק, טון הדיבור, הסבלנות, אסטתיות המשרד, נראות האתר שלנו, איך מוצג דף הפייסבוק, הפוסטים שאנחנו מעלים ועוד ועוד.

לכל אחד מהנושאים הללו ישנה חשיבות ובסופו של יום כולם ביחד מהווים כמקשה אחת את הדמות שאותה אנחנו רוצים או שואפים להציג כלפי חוץ. אני רואה חשיבות רבה להתייחס לכל אחד מהם ובהרחבה ובכך אעסוק במאמר אחר.

מכל מקום, להציג את עצמי זה להיות ממוקד וקשוב למי שנמצא מולי, לשאול שאלות, להתעניין, להבין ולהכיר באופן שיקל עליי ויאפשר לי להציג את עצמי בדיוק כפי שהייתי רוצה, במינונים הנכונים ובדגשים שחשובים לי. להביא את עצמי בשפה של מי שיושב מולי, להביא משהו אישי מעצמי, משהו שמתחבר לעיסוק שלי ושמאפשר לבן שיחתי להתחבר לעיסוק שלי דרכי, דרך מי שאני ולא דרך המקצוע שלי.

בהקשר זה חשוב להדגיש, רבים מבעלי העסקים מפספסים את ההזדמנות שניתנת להם להציג את עצמם, נכון, הם מדברים על העסק שלהם אבל עושים זאת באופן לקוני, יבש הייתי אומר, ולעיתים באופן שעלול לגרום לבני השיחה שלנו להשתעמם, לא להקשיב וחלילה לגרום לריחוק ודחיה.

                                 
יש מי שמגדיר באופן מוחלט מהם הכללים המדוייקים לניהול הצגה עצמית אני מעדיף לומר שמתן התייחסות ותשומת לב לנקודות הללו מקל עלינו, מאפשר לנו ליצור תדמית כוללת שתואמת את מי שאנחנו והכי חשוב מאפשר לנו להצליח להעביר את עצמנו באופן אופטימלי לצד השני כך שנשאר אצלו בראש ועם רושם חיובי.

אני פוגש בעלי עסקים שמנסים בכוח להציג את עצמם בדרך מסויימת, כי ככה אמרו להם פעם או כי הם מאמינים שבאופן הזה יראו הכי טוב. הייתי אומר שלפעמים זה מרגיש לי כאילו הם מציגים, מנסים להיות מי שהם לא.

האמור מתייחס לכל מה שנאמר באופן ישיר או עקיף, לכל מה שמייצג אותנו אם זה אנחנו או כל דבר אחר.

שלא יהיו אי הבנות, כולנו שמים לב להתנהלות שאינה אותנטית וכשמישהו משחק מולנו אנחנו מרגישים בזאת די מהר, לעיתים באופן מודע ולעיתים לא אבל דבר אחד בטוח, הצגה או משחק לא מקרבים אותנו אלא להיפך מרחיקים.

אם ניקח לתשומת ליבנו את הדברים הללו נוכל גם להימנע מהצורך לתכנן מראש על מה לדבר ואיך לדבר, יהיה לנו יותר קל להיות בדיוק מי שאנחנו, להביא את עצמנו באופן הכי ברור והכי נקי. 

בהצלחה!!!

דן כהן - מאמן אישי ומנטור עסקי

דן כהן - מאמן אישי  2C2B

האם כלבים אוהבים מחברות ואיך זה קשור לעסק שלך?

למעלה מ-7 שנים אני מלווה בעלי עסקים,  שנים שבהן פגשתי מאות בעלי עסקים שונים ומגוונים, עורכי דין, אדריכלים, בעלות בוטיקים, מדריכות כושר ופילאטיס, בעלי מוסך, שרברבים, קבלני שיפוצים, מהנדסי בניין, מסעדנים, מטפלים, מאמנים ועוד ועוד.

אם אני נדרש לסוגיה המשמעותית ביותר, לנקודה שתמיד הנחתי על שולחן העבודה בתהליך הליווי הרי שהיא עוסקת במידת ההשפעה של בעלי העסק על התוצאות העיסקיות.

האמת שכבר מילדות התרגלנו להטיל את האחריות לכישלונות ולטעויות שלנו על אנשים או על כוחות שאינם קשורים אלינו, בכיתה א' או אולי זה היה בכיתה ב' נכנס מאיר לכיתה באיחור, המורה נעצה בו עיניים של "מה זה האיחור הזה" והוא בלי למצמץ ענה "גנבו לנו את האוטו". מאיר שגר 5 דקות מבית ספר ולאבא שלו בכלל היה קטנוע.... וכמובן שהתירוצים הנפוצים "הכלב אכל לי את המחברת", "סבתא חולה", "נולד לי אח" נשמעו בכיתה לפחות אחת לשבוע. כן מסתבר שבשנות ה-70 כלבים אהבו אז מחברות, מאוד,  ואחים, הם נולדו כמעט כל שבוע....

לצערי בעלי עסקים רבים נוטים לחפש ולהטיל את האשם על מצב העסק שלהם בכל מה שלא קשור אליהם, בתחרות, במזג האוויר, במצב הכלכלי, בזמינות מקומות חניה ובעצם במה לא. ואותי זה תמיד מחזיר למאיר ולאוטו ש(לא) גנבו לאבא שלו.

האמת שזה מאוד נוח להטיל את האשם על כוחות שאינם קשורים אלינו ולו מן הטעם הפשוט שאין לנו יכולת להשפיע על אותם הכוחות או במילים אחרות עבורנו הם חלק מהמציאות שפשוט מתרחשת סביבנו ואין לנו כל השפעה עליה.

אם אין לנו השפעה על מה שקורה אנחנו חסרי אונים, ובעיקר לא אחראים למה שקורה.

גם אם ניקח את הדוגמא הכי בנאלית של בעל עסק שמאחר לפגישה ותולה את האשם בפקקי תנועה לא צפויים שהיו בדרך הרי שגם באירוע שכזה אי אפשר להתעלם ממידת האחריות האישית של המאחר. 

אבא שלי עליו השלום שהיה "יקה" בכל רמ"ח אבריו, עבד כיועץ כלכלי והיה נוסע מידי יום לביקורים ולפגישות במפעלים ועסקים בכל רחבי הארץ.  באותם הימים מערכת הכבישים היתה הרבה פחות מפותחת מהיום, כלי הרכב היו פחות נוחים ואמינים ועל ווייז אין בכלל מה לדבר. למרות זאת, לעולם לא איחר לפגישה, גם אם היה צריך לצאת בשש בבוקר כדי להגיע לכרמיאל בשעה תשע. ותאמינו לי שהיו גשמים, כן, היו פקקים וגם תאונות לא צפויות....אבל הוא דאג תמיד לקחת מרווח בטחון מספיק כדי להגיע לפגישה המיועדת חמש דקות לפני הזמן שנקבע. 

כי מי שמאחר תמיד, נוח לו להאשים את כל העולם, את הפקקים, את מזג האוויר ואשתו בעיקר כדי לא לקחת אחריות על עצמו, כך באיחורים וכך בכלל ובהתנהלות העסקית.

לסיכום, הצעד הראשון לשינוי בכל מה שקשור לעסק שלך, בעיות, תקלות, הגדלת נפח עבודה, תקיעות, הכנסות לא מספקות ועוד שאר מריעין בישין, הצעד הזה הוא שלך, צעד שמחייב אותך לקחת אחריות על עצמך, על ההחלטות והבחירות שאתה לקוח, על ההתנהלות שלך ביום יום, על מידת ההשקעה ומידת העקביות שלך, על מי שאתה בעסק, צעד ראשון אבל כל כך משמעותי.

תזכרו, כלבים לא ממש אוהבים מחברות....

דן כהן - מאמן ויועץ עסקי  2C2B

כי לגירושים יש שני צדדים...

יוצאת מהרבנות, נושמת לרווחה, עברתי את זה בשלום, הסתכלתי לו ישר בלבן של העיניים, עשיתי מה שעשיתי, מרוב התרגשות יש לי בלאק אאוט, לא זוכרת כלום. הלב מפרפר בהתרגשות, תם הטקס את מהרהרת לעצמך ומשהו בך מתמלא בהרגשה חדשה ולא מוכרת.

יוצא מהרבנות, עצבני, כועס בקושי נושם, איך היא תמרנה אותי למצב הזה, מהרהר, בכלל לא התכוונתי להגיע לכאן, אין לי אוויר, הרגע הזה שעמדתי מולה אוףףףףף איך הגענו לזה. נפרד מעורך הדין ופוסע לבדך לחניון.

ברגעים האלו יש משהו משכר ומשקר באוויר, תחושת החופש שחולפת בתוכנו ברגע שאחרי, האופוריה, המשקל המעיק שישב על הכתפיים ונעלם העולם נראה ורוד אבל כבר בדרך הביתה הורוד הזה מתחיל לדהות.

ברגעים האלו משהו מוזר משתלט עליך, בלבול, אנחת רווחה, בראש מהדהד שקט רועש כזה, המשקל שהיה על הכתפיים מתחלף במשקל אחר כבד יותר, מעיק הרבה יותר. בא לך כוס בירה ככה על הים ולעצור את הכל לכמה רגעים, להבין, לעכל.

כי בישראל כמו בישראל המציאות לא מחכה לשום דבר, הילדים, החשבונות, הבית, העבודה, הם כולם מתנפלים עלייך, דורשים את תשומת ליבך. רגע רגע את מהרהרת מה בוער רק לפני שעה התגרשתי ולוקחת לעצמך ערב עם החברות או סופ"ש מפנק כדי לחגוג את החופש של חייך.

כי בישראל רק כמו בישראל כולם אומרים שהכל יהיה בסדר ושום דבר לא בסדר, לשכור דירה, לחזור להורים, המזונות שנפלו עלייך, העבודה שאתה מת להחליף, האוטו שחייב טיפול, רגע רגע חולפת לך מחשבה מהירה, מה בוער רק לפני שעה התגרשתי ולוקח לעצמך ערב של אלכוהול עם החבר'ה או סופ"ש מפנק באילת כדי לחגוג את מה?

החיים שלפני הרגע הזה והחיים שאחריו אינם אותם חיים שהיו מוכרים לך ולא יעזור כלום, צריך לחשב מסלול מחדש. נכון שהיו לכם מריבות ובעיות, נכון שהוא שיגע אותך, לא מספיק רגיש ולא מקשיב, לא איכפתי ולא מתעניין, נכון שלא עזר מספיק בבית ונכון ונכון אבל מהיום גם אין על מי לצעוק ועם מי לריב, אין את מי להאשים, ואין מי שפה ושם כן עושה קניות או מקפיץ את הילד לחוג, כי הוא, הוא לא נמצא בכלל.

החיים שלפני הרגע ההזוי הזה ברבנות והחיים החדשים שלך הם ממש לא אותם החיים, תרצה או לא תהיה חייב לעשות ריסטרט ולהתחיל מחדש. נכון שהיא כל הזמן באה בטענות, התלוננה, צעקה, כן והסקס לא היה משהו, אף פעם לא היתה מרוצה משום דבר אבל מהיום גם אין עם מי לריב, אין על מי לצעוק, אין את מי לפייס בפרחים או בערב רומנטי ואין, אין את הילדים שמעירים אותך בבוקר, אין את הרביצה שלכם בסלון עם פופקורן וסרט טוב, אין את המריבות שנגמרו בסקס סוער.

כן, אולי הוא ייקח את הילדים בשלישי למשחקיה ולפיצה, אולי הם הולכים לסרט ואולי הם ישנים אצלו בשבת אבל תכל'ס, מהיום את לבד במערכה הזו שנקראת חיים, לבד עם עצמך, לבד עם הילדים, הבית, העבודה, הסופר, הבישולים, הקניות, הבנק, ההוצאות, שכר הדירה, המשכנתא ו....אוף חתיכת רשימה הא והיא הרבה יותר מאיימת כשאת מתמודדת איתה לבד, והלבד הוא קשה, קשה מאוד ויכול להיות מפחיד ומשתק.

כן, אולי היא תסכים שתיקח את הילדים בחמישי למשחק של מכבי, אולי בשבת היא תשתכנע שישארו עד ראשון בבוקר, אולי, אבל מהיום אחי אתה לבד, אתה והחיים שלך, בלי ריח הבישולים שלה שתמיד אהבה, בדירה קטנה, עם מקרר ריק, חברים שלא מבינים מה אתה עובר, הוצאות, מזונות, בנק, משכנתא, עורכי דין....אוף רשימה ארוכה וכמה שאתה מחזיק מעצמך, קטן עליי, כל העסק הזה כבד עלייך ומפחיד במיוחד כשאתה לבד שם, והלבד קשה, קשה מאוד ויכול להיות לפעמים משתק.

מסיימת מקלחת מהירה ונכנסת למיטה, מתה כבר לעצום את העיניים ולתת לגוף שלך קצת מנוחה, בטח הוא חוגג עכשיו, אני נשארתי עם כל החרא של החיים והוא עושה חיים, בטח יוצא ומבלה, אין לו שום דאגות על הראש, אני זו שצריכה להעיר בבוקר את הילדים, אני זו שאין לה זמן לעצמי, אני בברדק והוא בכיף שלו, לא פיר את חוזרת ואומרת לעצמך ושוקעת בשינה לא שינה.

מסיים מקלחת מהירה ונכנס למיטה המקומטת, מת לעצום את העיניים מהיום הארוך הזה, בטח היא מבלה היום, מכירה גברים, מפלרטטת, עושה מה שבראש שלה, ואני נשארתי עם כל החרא הזה, אני זה שצריך לעבוד בשתי עבודות כדי לעמוד בכל ההוצאות המטורפות האלו, אני זה שזוחל למיטה באפיסת כוחות, אני בדאון של החיים והיא מה איכפת לה, לא פיר אתה חוזר ואומר לעצמך ושוקע בשינה לא שינה.

כי לגירושים יש שני צדדים...

דן כהן - מאמן אישי  2C2B

גרוש, אפשר לחייך?

אני הייתי בסרט הרע הזה, בוקר אחד החיים התהפכו לי, המוכר לי הפך לזר, הידוע ללא נודע, המובן מאליו לבלתי מושג, כאוס אחד גדול. הסתכלתי סביב ולא ידעתי מאין להתחיל, מה נכון, מה חשוב, מה הכרחי, מה אפשר לדחות, איך לפעול, מה לעשות, עם מי להתייעץ....

השאלות הציפו אותי ואני העדפתי לשקוע בתוך עצמי, זה היה קל יותר, פשוט יותר, לדחוק את כל השאלות האלו לאיזו פינה צדדית, לקום בבוקר, החיוך המזויף היה מרוח לי על הפנים, אבל עמוק בפנים הפחד והבלבול אכלו אותי בנגיסות גדולות ומכאיבות.

לי לקח המון זמן להבין, לעכל, לקבל, להסתכל אל החיים בלבן של העיניים, לראות את מה שלא רציתי לראות, להכיל את מה שלעולם לא הקדשתי לו מחשבה. היום אני גרוש ומחייך, אב חד הורי לארבעת ילדיי המקסימים ובזוגיות מאושרת ומלאת אהבה.

רק אתמול או שלשום היית ברבנות, עמדת שם לפני שלושה רבנים מזוקנים, אולי כעוס, אולי מבולבל, אולי שמח שזה נגמר ואולי כי לא היית לך ברירה. עמדת בפעם האחרונה מול אשתך, מול הבנאדם שאולי היה הכי קרוב אליך, היית שותף לפירוק השותפות הקדושה שלכם.

דקלמת את מה שהקריאו לך, ברגע אחד הכל התפרק, המשפחה, הבית, הילדים, החיים שלך נקרעו לשניים. השלם כבר איננו, נמוג, השלם שהיכרת לעולם לא ישוב.יום בהיר אחד הכל משתנה, נכון, הכתובת היתה על הקיר כבר הרבה זמן אבל אם נודה על האמת זה ממש לא משנה, העולם שלך מתהפך, החיים כפי שהיית רגיל אליהם נראים אחרת לגמרי, הבית שהיה שלכם, הבית שהקמתם ביחד התפרק לך בין הידיים, אתה שוכר לך דירה קטנה, מינימליסטית כזו, ופתאום אתה שוב רווק.

המיטה ריקה, הילדים, הם כבר לא סביבך, או אולי רק סביבך, החברים ה״טובים״ שלכם הם כבר לא שלכם, חלקם שלך וחלקם האחר נעלמו, המשפחה לא ממש מבינה, לכולם יש מה להגיד, לייעץ, להמליץ, ההוצאות הולכות וטופחות, השעון מתקתק, החיים ממשיכים, אי אפשר לעשות פוס, אין פסקי זמן.

אולי היית עסוק במלחמה, במאבק, בעורכי הדין, במה היא קבל ומה ישאר לך, במתי הילדים אצלה ומתי אצלך, אולי....ואולי פשוט לא חשבת על שום דבר, לא תיכננת ולא התכוונת זה פשוט קרה ותפס אותך הכי לא מוכן.

איך ממשיכים מכאן?

 אתה בטח די המום מכל מה שקורה, אוקיי מתגרשים זה לא ביג דיל, כולם מתגרשים היום, האמת שאתה מכיר יותר חברים שהתגרשו מכאלו שנשארו נשואים. אבל רגע, זה קורה לך, עכשיו. זה לא החבר ההוא שלפני חודש ישבתם ביחד ונתת לו עצות ורעיונות מה לעשות. עכשיו זה אתה ורק אתה.

אפשר להתגלגל, לחשוב שהכל יסתדר, להאמין שאיך שהוא תמצא את מקומך, שהחיים ימשכו בדיוק כמו...כמו מה?

 שאלות רבות יציפו אותך, בית, ילדים, כסף, עבודה, חברים, זוגיות?! אולי בסדר הזה ואולי בסדר אחר, אבל יציפו.

אולי רצית להתגרש, ואולי זה בכלל היה הרצון שלה ואתה רק נגררת לזה בלית ברירה. האמת שזה לא ממש משנה. אתה כאן, ביום שאחרי וזה הדבר היחיד שאתה חייב להיות מפוקס עליו. 

עכשיו זה הזמן לעצור ולהבין שכל מה שהיה עד עכשיו לא יהיה, שהחיים שלך עברו פירמוט, ההארד דיסק נמחק ובעצם עליך לחשב מסלול מחדש וככל שתקדים כך החיים שלך יעלו על מסלולם החדש מהר יותר.

גירושים זה לא מה שחשבת

ליום שאחרי אף אחד לא הכין אותי, בעצם אף אחד לא יכול היה להכין אותי.  כולם דיברו על גירושים, אז דיברו, אבל בין הדיבורים ובין המציאות המרחק היה גדול, גדול מאוד. בשעה עשר בבוקר נכנסתי נשוי לבית הדין הרבני, אחרי שעתיים יצאתי  משעריו גרוש. שעתיים בסך הכל, דיון קצר בסך הכל  בפני בית הדין, טקס קצר ומשונה, קצת ניירת וכמו שאומרים ״תם הטקס״.

חזרתי הביתה בצעד קליל, הרגשתי שאבן גדולה נגולה מעלי, הרגשתי חופשי, האוויר מילא את ריאותיי, העולם נראה לפתע מחייך אלי. אבל רגעי האושר הללו היו קצרים ובמהירות חלפו נוכח המציאות שלא עשתה לי כל הנחות והכתה בפני בכל כוחה.  הבית הריק, הילדים שעדיין בבית הספר ואני, מה לעזאזל אני עושה עם עצמי, לאן אני ממשיך, מה הצעד הבא שלי. כי בעצם עד לרגע הזה הכל היה מתוכנן, היתה דרך, היו תחנות שהייתי חייב לעבור בהן, בית דין, דיונים, עורכי דין. האמת, נתיב די ברור, כן  אולי יש כמה נתיבים דומים המקבילים לו אבל בסופו של דבר כולם מובילים בדיוק לאותו המקום.

בעצם לא היה לי שום מושג מה אני הולך לעשות עם עצמי, לא תכננתי כלום ולא חשבתי על שום דבר,  עד כמה שניסיתי לדמיין את הרגע הזה מהר מאוד התברר שלא ממש הצלחתי והבאלגן הלך והצטבר כעננה אפלה על ראשי.

להיות לבד, כל כך חיכיתי לרגע הזה והנה כשהוא בא כסופת חול סמיכה הוא עטף אותי במעטה כבד ומפחיד של בדידות. ניסיתי להסתכל קדימה, לראות דרך המסך האפל, לצעוד בזהירות אבל האמת שלא ממש ידעתי לאן. הרגשתי שאני צועד במבוך אימתני, מבוך שקירותיו גבוהים ומטילים צל כבד על שביליו הצרים, האוויר שניסיתי לנשום היה דליל וכלל אינו ממלא את ריאותיי ואני צועד וצועד ומרגיש שאני רק סובב את עצמי ולא מתקדם לשום מקום.

ניסיתי להבין עם עצמי מה קורה לי, הרי שאלתי, בדקתי, התייעצתי, קיבלתי עצות מכל מי שהיה לו מה להגיד בעניין וקיבלתי עצות גם מאלו שלא היה להם מה להגיד, אך העצות הללו התפוגגו ונעלמו כלא היו.

אני חושב שחלפו כמה וכמה חודשים ארוכים וקשים עד שהתחלתי להרים את עצמי מקרקע המציאות הקרה,  עד שהצלחתי להזדקף לאט לאט על רגליי הכושלות, להרים ראש ולהתחיל להפעיל כמה תאים אפורים במוחי הקודח.

היום כשאני נזכר באותם הימים הם זכורים לי כימים כואבים ימים של החלמה והתאוששות ימים של הבראת הנפש. אותו הרגע שבו חיי קיבלו תפנית כל כך חדה נדמה בעיניי לרגע ההתנגשות של מכונית ללא נהג שדוהרת במהירות מטורפת וללא כל הכנה מוקדמת פוגעת במלוא העוצמה בקיר עשוי בטון  ואבן.

גם היום, אחרי שעברו כמעט תשע שנים אני יודע שבעצם אי אפשר להיות ממש מוכנים לרגע הזה, לא משנה מה נעשה, התאונה הזו הולכת לכאוב, לכאוב לנו מאוד. ואולי טוב שכך, הזעזוע וההלם שמתלווים אליה יש בהם גם צד חיובי, הם מטלטלים אותנו וכמעט שמאלצים אותנו לשקוע בתחתית הבור העמוק של החיים רק כדי שנמצא את הדרך להתאושש, להתחזק ולצאת ממנו לחיים אחרים.

לצערי, רבים שנופלים לבור הזה משכנעים את עצמם שהכל בסדר, את הבור הם אינם רואים ומכאן, עושים דרך קצרה אך רצופה בטעויות שהופכת את חייהם לקשים, כואבים ורצופים באבני נגף חלקלקות אך מכאיבות, מכאיבות מאוד.

שוב ושוב אני פוגש גברים ונשים שזה עתה התגרשו, כאלה שבחרו להתגרש ואחרים שלא קיבלו את ההחלטה אלא היו לה שותפים פאסיביים בלבד. אלו וגם אלו נופלים לאותם הבורות. הראשונים מאמינים שמכוח הבחירה שעשו  יוכלו לצעוד במשעול הנכון ולקבל את ההחלטות שנכונות להם והאחרונים שכלל אינם מאמינים שהם יכולים לקבל איזו שהיא החלטה מתוך הבור שאליו נפלו.

כל שאני יכול לומר לכם חברים יקרים מסתכם במילה אחת. לעצור. כן, לעצור. עברתם תאונת חיים כואבת ומרסקת. קיבלתם את הסטירה של החיים. ואם יש משהו אחד שאתם צריכים לעשות עכשיו, דבר אחד, אולי הדבר החשוב ביותר, זה לעצור.

לעצור זה אומר לכאוב, לכעוס, להתרסק, להיות מתוסכלים, פגועים, חלשים,  מבולבלים ואבודים. לעצור ולהתבונן סביב, לראות את קרקעית הבור אליו נפלתם, להביט אל הקירות החלקים שמקיפים אתכם מכל עבר, להביט למעלה ולראות את השמים הכחולים שמציצים אליכם.

רק אחרי שתעצרו, רק אז תבינו שהתרסקתם, תבינו שאתם בבור ורק כשתבינו היכן אתם נמצאים או אז תוכלו לחפש וגם למצוא את הדרך החוצה ממנו. לפעמים עלינו להבין כמה נמוך נפלנו ולזכור שמהמקומות הנמוכים האלו אפשר רק לצמוח, לגדול וליצור חיים טובים יותר.

בהצלחה!

דן

דן כהן - מאמן אישי  2C2B