חירות, חופש ומחשבות של פסח

משוטט במרחבי האינטרנט, גולל את הפיד של הפייס, שולח מבט כזה של "רק בודק" לעבר האייפון שמזמזם עוד הודעה בוואטסאפ ובין לבין מהרהר, משחרר את רצועת המחשבות, נותן למוח קצת חופש פעולה. אולי זה רק אצלי ואולי לא, חגים זה תמיד זמן כזה שהראש מציף את עצמו בזיכרונות, שהעבר שכבר מזמן הונח עמוק באיזו מגירה נעלמת מוצא את דרכו לקידמת הבמה.

שם עמוק בפנים מתנהל מאבק כזה שסופו ידוע מראש, לחשוב או לא לחשוב, לגעת שוב בכאב או שמא לדחוק אותו למגירה עמוקה יותר, לפתוח שוב כמה פצעים ישנים שלעולם לא הגלידו או לשמור אותם סגורים ונעולים, לחטט בזיכרונות שמעלים עצב או להתעלם ולחפש דברים אחרים לחשוב עליהם.

ולמה ידוע מראש, כי אני כבר יודע שמהמחשבות האלו אסור להתרחק, שהפצעים לעולם לא יחלימו אם אשמור אותם נעולים וחתומים באיזו קבוצה נעלמת של תאים אפורים אי שם בקצה המוח שלי.

אט אט אני שוקע, גולש עם המחשבות לעולם אחר, העולם שפעם הייתי חלק ממנו ושהיום הוא זר לי כל כך, עולם בו אני מנסה לזהות את עצמי, מתקשה להבין את האדם הזה שהייתי, את החיים שהיו חייו - חיי, סימני השאלה מציפים אותי במהירות, הערפל הסמיך והדביק גולש לעברי ואני שם....נע על ציר הזמן, ארבע עשרה שנים לאחור...

הייתי שקוע עמוק בקריירה המקצועית שלי, במסלול החיים "שבחרתי" לעצמי. קיבלתי תפקיד ועוד יותר חשוב קיבלתי כרטיס ביקור שנשאתי בגאווה בנרתיק עור מיוחד שקניתי. ניהלתי חברת בנייה משפחתית בירושלים, בפועל הייתי "מופע של איש אחד" ועסקתי בכל תחומי הפעילות שלה לרבות הקשר עם האדריכלים והמהנדסים, בתהליכי הרישוי עם הרשויות המקומיות, בהתנהלות אתרי הבנייה, בקשר עם עורכי הדין שטיפלו בעניינים המשפטיים השונים, בשיווק ובמכירת הפרויקטים, באכלוס ובתיקון הדירות ובעוד שלל גדול של עיסוקים שונים ומשונים.

זה היה עוד בוקר רגיל של עבודה, בשש בבוקר פקחתי עיניים, הערתי את הילדים, ארוחת בוקר קלה וסנדביצ'ים, צמות, שביל באמצע, תיקים, הסעה לגן ולבצפר ואני בדרך למשרד לעוד יום עמוס וצפוף. בעשר סיימתי את סבב הבוקר הקבוע של מיילים, דואר, טלפונים דחופים ויצאתי לבקר באחד מאתרי הבנייה של החברה.

הדיירים די אהבו אותי, הייתי עבורם "כותל" של תלונות ובקשות והפגישה של הבוקר היתה אחת מפגישות רבות שיזמתי בנסיון "להוריד" אותם מהכוונה לתבוע לנו את הצורה.

באחת עשרה כבר מיהרתי לכיוון החניון וירדתי במהירות בגרם מדרגות השיש החלקות. הפגישה הסתיימה בטונים מסוייגים אבל עם פתח לתקווה, בראשי עדיין הדהדו הדברים שנאמרו. ברגע של חוסר תשומת לב החליקה רגלי הימנית על אחת המדרגות, ניסיתי לשלוח יד ולאחוז במעקה הברזל אך רק החמרתי את המצב, רגלי השנייה איבדה את שיווי המשקל, גופי הסתובב במהירות, עפתי לאחור עד שראשי נחבט בעוצמה בלוח השיש הבוהק שכיסה את המדרגה האחרונה.

שכבתי שם המום כמה דקות, בעיניים שחור, כאבים בכל הגוף, מנסה לאסוף את עצמי. לא הצלחתי לעמוד, הרגליים לא נשמעו לי, בראשי הלמו אלפי פטישים. שכבתי על השיש הקריר מביט אל הכחול העמום של השמיים שהבליח בזוית המדרגות. האמת, לא זוכר כמה זמן חלף עד שהצלחתי לקום ולדדות אל המכונית.

היה זה יום משמעותי בחיי, יום שסימן את תחילתו שינוי, שינוי שהתרחש רק תשע שנים מאוחר יותר.

עשר שנים חלפו מאז נכנסתי בשערי האוניברסיטה העברית שבהר הצופים בדרך למסלול המפרך של לימודי הכלכלה. עשר שנים במהלכן לא טרחתי לעצור לרגע ולשאול את עצמי לאן אני הולך, מה בעצם אני רוצה, האם טוב לי, האם אני מאושר. ובעשר השנים האלו אפשר לומר שהייתי עיוור, התקדמתי למקום לא ידוע, סבלתי מכל צעד שעשיתי ומצאתי את עצמי במקומות שחשבתי שרציתי להיות בהם אבל ממש לא רציתי.

סיימתי את השרות הצבאי והכל היה ברור, נישואים, טיול, לימודים, עבודה, ילדים, דירה, משכנתא...המסלול שנקבע מראש עוד לפני שהייתי ממש בתמונה ואני הייתי בו רק שחקן, כמו בובה על חוט. לא זוכר את עצמי תוהה בכלל, לא זוכר שעברה במוחי המחשבה "לאן כל זה מוביל". זה היה מאוד נוח לצעוד במסלול ידוע, הכל היה צפוי, התחנות היו מוכרות, נוח אמרתי אבל עצוב ומתסכל התכוונתי.

וכך, ברגע אחד, הכל נקטע. המסלול, הדרך, התחנות, כל מה שתכננתי, כל מה "שידעתי" על העתיד, הכל התפוגג.

"ביליתי" שבועות בבתי חולים ובסדרות אינסופיות של בדיקות. רנטגן וסי.טי. לא הספיקו והיה לי הכבוד לבקר במחלקת ההדמייה במרתפי הדסה ולשכב בחושך בתוך מגירת ה- MRI הרועש.

פריצה בארבעה דיסקים בצוואר, זו היתה האבחנה. הכאבים הפכו להיות חלק משגרת יומי ולצידם ההתייעצויות הבלתי נגמרות, הבירורים אחרי תרופות או טיפולי פלא שיקלו עליי ולו במעט.

בלי להרגיש גלשתי לפרק נוסף בחיי, פרק אפל מלא בכאב, תסכול, פחד ועצב. הכאבים ניהלו אותי, היו ימים טובים בהם הכאב נחלש, והיו ימים אחרים שממש לא תפקדתי. שנתיים שלמות הייתי בבית, צמוד למיטה או מקסימום לכורסת הטלויזיה, צמוד לתרופות, חסר תועלת, עסוק בלמלא את היום שלי בשטויות רק כדי להירדם בחצות לעוד לילה של כאבים.

אחרי שנתיים בהם הגעתי לכל מטפל או מטפלת שרק שמעתי עליהם, אחרי כמויות של תרופות חסרות תועלת, אולי משהו בקופסא שלי התחיל לזוז, לא שאני זוכר אבל כנראה שהתחלתי להבין שאני חייב להוציא את עצמי מזה וששום דבר ואף אחד לא יעשה את זה עבורי.

הרגשתי שמציאות החיים שלי בלתי אפשרית. החלטתי להתנדב כי לעבוד לא יכולתי, פעם בשבוע לשעה או שעתיים ואחר כך פעמיים ושלוש לחצי יום, בשבוע השלישי כבר התייצבתי מידי בוקר, משקיע את כל כולי בעבודה.

היה מדהים אבל היום אני מבין שהיה גם עצוב, כי די מהר חזרתי למסלול.

למסלול? כן למסלול החיים הכל כך מוכר, אותו מסלול שנקטע באותו יום ארור על מדרגות השיש החלקות. בלי לשים לב, ובלי להקדיש מידה מספקת של תשומת לב ומחשבה חזרתי בדיוק למקום שעזבתי, לדרך היחידה שהכרתי.

שנתיים כמעט התנדבתי אבל בעצם עבדתי, עבדתי קשה, מצאת החמה ועד שעות הלילה המאוחרות, הייתי אחוז בתזזית ממש. וממתנדב הפכתי לעובד בשכר ומשם למנהל. העבודה הייתה נוחה לי, מילאה את יומי במשימות שונות, שקעתי בה עד צוואר בלי לשים לב בכלל.

עוד שלוש שנים חלפו וזה היה רק טבעי לעבור לתפקיד הבא שהיה הכי קרוב שמצאתי לתפקיד שאותו "עזבתי". עוד שנתיים במקום שהיה הכי לא מתאים לי, במקום שכל כך לא אהבתי ועדיין דבקתי במסלול החיים שלי, ממשיך הלאה בלי לעצור.

יום אחד, בשבוע האחרון של שנת 2008 זה נגמר, כל מה שהמוח לא רצה להגיד לעצמו, כל הדברים שנמנעתי מלהשמיע לעצמי, קיבלו ביטוי פיזי, הגוף שלי החליט לעצור את הכל ולהגיד את דברו. הכאבים שהיו באים והולכים, הכאבים שכבר התרגלתי לחיות איתם, הכאבים חזרו במנה כפולה ומכופלת. הגוף שלי סרב להתרומם מהמיטה, הרגשתי משותק ממש, לא יכולתי לזוז, בקושי הצלחתי לנשום.

הייתי צמוד למיטה כמה ימים, ובסיועם של משככי כאבים חזקים הצלחתי להגיע לרופא שפסק שעליי לעבור ניתוח ומיד.


בנקודה זו חלה התפנית ששינתה את חיי, החלטתי לעבור את הניתוח, החלטתי לצאת אל הלא נודע והלא נודע התפרץ במלוא עוצמתו. יום אחר כך פוטרתי מעבודתי, הכל קרס סביבי. הרגשתי שאני מאבד הכל.

הימים חלפו לאיטם, הניתוח נקבע לתחילת פברואר ואני ביליתי את שעותיי מול המחשב, חוקר את הניתוח, הסיכונים, הסיכויים, השיקום....

בין לבין, בלי ששמתי לב משהו בלתי מובן קרה, לאט לאט חלחלה בי ההרגשה הבלתי הגיונית, התחושה שנוגדת כל הגיון וממצא רפואי, הכאבים הלכו ונחלשו.

אלו היו הימים שבהם "נפל" אצלי בראש אסימון ענק, ימים שבהם הבנתי שהייתי עקשן כמו פרד, שהגוף סימן לי כבר מזמן להוריד הילוך, לעצור, לחשב מסלול מחדש. הגוף סימן והראש התעלם, המחשבות עסקו בשלל של שטויות ולעולם לא חדרו מבעד לשכבת המגן שיצרתי בראשי מול שאלות רבות שלא היו לי תשובות עליהן.

עולמי הלך והשתנה ולניתוח הגעתי כמעט ללא כאבים. אושפזתי, נותחתי, שוחררתי, ויצאתי לעולם כאדם חדש, אדם אחר. הכעסים שהיו בי, התסכולים,  על פיטוריי, על העולם שהיה לי ונעלם, הם הלכו ודעכו. עדיין לא ראיתי את האור בשום קצה של מנהרה אבל גם לא הרגשתי שרכבת משא חסרת מעצורים דוהרת לעברי.

כל זה היה לפני שבע שנים, שבע שנים של חופש, שבע שנים של יציאה מעבדות פנימית לחירות אישית, שבע שנים שבהן חיי השתנו מקצה לקצה.

מחשבות של פסח, מחשבות על חירות פנימית, מחשבות על העבר על ההווה, מחשבות על מה שהיה ועל מה שיש, מחשבות על השינוי, מחשבות על החופש ומחשבות על האושר האמיתי.

חג פסח שמח 

דן כהן,
מאמן אישי ומנטור עסקי