יום רביעי, 24 באוקטובר 2012

הסימנים שבדרך

תשע בערב, שקט יורד על אתר הקרוואנים, פה ושם דלת נסגרת, כלים משקשקים, כלב נובח, שיעול קצר....אנחנו מתארגנים לעוד לילה אחרי יום מפרך, עמוס בחוויות, נופים, אטרקציות, אנשים, כבישים...

מפנים את כלי האוכל, מקפלים את השולחן, פורסים את המיטה...לכל דבר יש מקום ברכב הזה ורק אם פועלים בסדר הנכון המיטות יהיו מוכנות לשינה, הכלים יהיו נקיים והחימום לקראת הלילה המקפיא בפסגות האלפים יעבוד.

דוי מניח את ערימת כלי האוכל לצד הקמפר והולך לפתוח את ברז הגז שנמצא בקצהו האחורי של הרכב.


השקט הזה....אפשר לשמוע אותו כמעט...20 קרוואנים, מפוזרים ברחבי האתר בדממה מוחלטת...השקט נחתך בקול רעש אדיר של כלים מתפזרים, צלחות, כוסות, סכו"ם.

דוי חזר לקידמת הרכב ובלי לשים לב דפק בעיטה לערימת הכלים שהניח שם כמה רגעים קודם לכן. אספנו את הכלים והמשכנו בסידור הקמפר לשינת הלילה...מתים כבר להניח את הראש ולעצום עיניים. 

יצאתי לאסוף את שני הכיסאות המתקפלים שנותרו בחוץ ו....עכשיו היה תורי לבעוט בערימת הכלים ולפזר אותה ברעש גדול לכל עבר. שוב אספנו ושוב המשכנו בהתארגנות...”צא שניה ותראה שהכבל מחובר לשקע החשמל הציבורי" אמרתי לדוי.

לא עברו שניה או שתיים ונשמע שוב כל נפץ חזק...הפעם היה ברור שמשהו נשבר.

הדלקתי את האור החיצוני...שלוש צלחות, שתי כוסות וקערה התרסקו והיו מפוזרים על המדשאה....

אז מה היה לנו שם ולמה החלטתי לכתוב מכל חוויותי בטיול המדהים דוקא על החוויה הזו?
תמרורי אזהרה, אנחנו ראינו שניים והתעלמנו מהם, ערימת הכלים ספגה שלוש בעיטות עד שהתרסקה...

תמרורי אזהרה הם הסימנים שלנו שמשהו לא כשורה, שמשהו לא בסדר וכדאי שנתעורר, נעצור ונשאל את עצמנו מה קורה במציאות ואיך אנחנו בוחרים להתנהג.  

 להתנהג ולא להתעלם!

מה ערכם של הסימנים האלו כשאנחנו מתעלמים מהם?

כדי שנהיה ערים לסימנים שבדרך, כדי שנוכל לשמוע לקולות ולתמרורים החשובים האלה שנקרים בדרכנו עלינו להיות קשובים ומחוברים למציאות.

בדיוק כמו שנהג שרואה שלט אזהרה למפגע על הכביש בעוד חצי ק"מ ובוחר להמשיך לדהור באותה המהירות, לחלוף על פני השלט הבא ועל זה שאחריו ולבסוף לעצור ממש ברגע האחרון (אם יש לו מזל) רגע לפני שזה יהיה מאוחר מידי.

 

בפעם הראשונה שקורה לנו משהו קשה לנו מאוד זהות שמדובר בסימן משמעותי או בתמרור אזהרה שחשוב להתייחס אליו.  בפעם השניה שקורה אותו הדבר או כמעט אותו הדבר זאת נקודת ההתעוררות. זה הסימן עבורנו לעצור, מכאן זה כבר בידיים שלנו.

כשהאוטו לא מניע בבוקר, כשהמשקפיים נופלות מהשולחן, כשאתם לא מוצאים איפה הנחתם את המפתחות, כשבלי לשים לב אתם על 140 באיילון....והדוגמאות הן אינסופיות...כשכל אלו קורים בפעם השנייה זה האות עבורנו לשים לב שמשהו לא בסדר, שאיננו ערים לדברים, שהמציאות מספרת לנו משהו חשוב ושעלינו לתת עליו את הדעת.

אז היו ערים לסימנים שבדרך ולתמרורי האזהרה שלכם וחיסכו מעצמכם כאב לב, בזבוז זמן, הוצאות מיותרות ועוד טרדות שייקחו מכם אנרגיות מיותרות.

אגב, למחרת עבדנו כמו שעון שווצרי, הכלים המלוכלכים נשטפו מייד והלקח נלמד אבל קצת באיחור קריצה

 זכרו את התמרורים ותנו להם מקום של כבוד, הם נורות האזהרה האישיות שלכם.



דן כהן -אימון אישי ועסקי

קוראים יקרים,
אני מזמין אתכם לבקר באתר שלי,www.2c2b.co.il – "לראות כדי להיות", ללמוד עוד אודותיי, להכיר את האימון המצולם, לקרוא רשמים של מתאמנים שחוו את המסע המיוחד ולהכיר את מוצרי האימון הנוספים שפיתחתי.
במידה ויש נושאים אישיים או עסקיים עליהם הייתם רוצים שאכתוב אשמח אם תפנו אלי בדוא"ל dancohen@013.net  או בטלפון הנייד 054-6644177

                                       

יום שלישי, 16 באוקטובר 2012

מנהרת הזמן

"לא נורא, אז אני מאחר בכמה דקות"..."שטויות, שיחכו לי..הם אף פעם לא מתחילים בזמן"..."אמרתי היום..אז אמרתי..כולם אומרים ודוחים".."הוא תמיד מאחר אז מותר לי"...




 הדיאלוג הפנימי הזה מתנהל בראש של רבים מאיתנו ומוכר היטב, אולי לך הוא מוכר בווריאציה אחרת או בסיטואציות שונות אבל תמיד הוא סובב על אותו הציר – ציר הזמן.

אז מה בעצם קורה כשאנחנו מאחרים, כשאנחנו נותנים לאחרים לחכות לנו?

מישהו שלוח הזמנים שלו נפגש עם לוח הזמנים שלנו יושב ומחכה, ממתין, נכנס למצב של אי וודאות – נגיע או לא נגיע, מתי נגיע, להתקשר או שזה ירגיז...מה לעשות?

אני יודע שמיד יקפצו אלו שיגידו "שטויות הרי אף אחד לא באמת מחכה היום, כולנו מאחרים פה ושם ובנתיים הצד השני לפגישה עושה משהו אחר, מספיק עוד משהו, אחרים יגידו שהם פשוט לא מאחרים.

יודעים מה, גם אם זה נכון זה ממש לא רלוונטי, כי אני רוצה להפנות את המבט שלנו בחזרה אל עצמנו ולא להשאיר אותו מופנה, כהרגלנו, אל הצד השני.

רגע אחד לפני כדאי לשים לב ...אנחנו מאחרים ומשאירים מישהו במבוכה, בבלבול, באי וודאות, אולי אנחנו גורמים לו כעס כעת, ואולי תסכול או אכזבה....כל זה על הראש שלנו.



כבד מידי...לא???

כן זה כבד. ובעצם, זלזלנו בזמנם של אחרים, לא כבדנו אותם.

כשאנחנו לא מכבדים אחרים אנחנו גורמים להם לזלזל בנו, לא לכבד אותנו ואת הזמן שלנו ואת כל מה שקשור אלינו – מה שאנו אומרים, מה שאנו רוצים ומה שאנו מבקשים.

שלא תטעו, לזלזל ולא לכבד מישהו זה ליצור סביבנו מרחב של זלזול וחוסר כבוד שחוזר אלינו בענק. ואנחנו, אנחנו נחווה מאחרים יחס זהה כלפינו.

אם נתבונן על התוצאות הסופיות:

אני לא מכבד    =    לא מכבדים אותי   =   אני לא מכבד את עצמי

משוואה  פשוטה, כואבת ומיותרת לחלוטין.

הזלזול שלנו בזמנו של האחר, חוסר הכבוד שאנחנו מביאים למרחב של חיינו, ליחסים שלנו, הזלזול הזה חוזר אלינו כמו בומרנג ופוגע בנו.

כשהייתי ילד, אחת מסדרות הטלויזיה שאהבתי (מתוך "מגוון" התכניות) הייתה מנהרת הזמן.

טוני ודאג הם גיבורי ילדות בשבילי, שנים חלמתי שיהיה לי גולף כזה כמו של טוני... הם חזרו בזמן שוב ושוב, סיכנו את עצמם, נקלעו למאבקים קשים, מלחמות, אירועים היסטוריים ועוד כהנה וכהנה ותיקנו את הנזקים והעוולות שנעשו בעתיד.
 
למרות שעברו כבר הרבה מאוד שנים, ולמרות שהטכנולוגיה עשתה כמה וכמה קפיצות מדרגה גדולות ומשמעותיות ביותר, מנהרת הזמן נותרה בגדר חלום ילדות שלי ושל רבים אחרים.

וכל זמן שמנהרת הזמן לא עומדת לרשותנו וטוני ודאג נשארים כדמויות בתוך המסך הקטן ובשחור לבן, נאלץ אנחנו לשנות את ההווה למען העתיד ולא להזיק בהווה ולקצור בעתיד את הנזקים שיצרנו.

אני לא מכיר מישהו שבאמת רוצה להזיק לעצמו, מישהו שרוצה להרע לעצמו במתכוון. אני כן מכיר רבים שמרעים לעצמם בשוגג, בחוסר ידיעה. 

ועכשיו, כשההשלכות די ברורות לכולנו, אני מציע שנעשה בדק בית עם עצמנו, נסיק כל אחד ואחת את המסקנות המתאימות לו ונבחר איך לעשות שינוי בחיינו ולהביא כבוד וערך לסובבים אותנו.

 שיהיה בהצלחה!


דן כהן -אימון אישי ועסקי

קוראים יקרים,
אני מזמין אתכם לבקר באתר שלי,www.2c2b.co.il – "לראות כדי להיות", ללמוד עוד אודותיי, להכיר את האימון המצולם, לקרוא רשמים של מתאמנים שחוו את המסע המיוחד ולהכיר את מוצרי האימון הנוספים שפיתחתי.
במידה ויש נושאים אישיים או עסקיים עליהם הייתם רוצים שאכתוב אשמח אם תפנו אלי בדוא"ל dancohen@013.net  או בטלפון הנייד 054-6644177

                                       



יום חמישי, 4 באוקטובר 2012

האייפון התקלקל - שיעור בחיים



נתב"ג, חצי שעה לחצות...מאות בני אדם מזדחלים בתורים ארוכים...עגלות ומזוודות מתערבבות אלו באלו ובתוך כל זה האייפון שלי מחליט להחזיר ציוד, להאפיל מסך ולהפוך לחתיכת פלסטיק שחורה, דוממת ומעיקה עמוק בכיס הג'ינס שלי.


המחשבות מתחילות להתרוצץ בראש, מה לעשות, אולי למצוא שקע ולנסות להטעין, לא משנה שהטלפון היה על 100% לפני 2 דקות !!! מה יהיה, איך נסתדר בחו"ל בלי טלפון, בלי אינטרנט, אולי בדיוטי פרי יש טכנאי??? אולי אקנה טלפון חדש, אולי ואולי...
ובינתיים התור מזדחל לאיטו, ופעם בדקה אני משחיל יד לכיס, מציץ על המסך בתקווה, ומתבדה. 

השעות חולפות ובראש הפיוזים נשרפים בזה אחר זה. ואז, במטוס, אני מחליט להניח לו (כאילו שיש לי ברירה) ומנצל שעתיים שלוש לשינה בדרך לברצלונה.


באחת עשרה בבוקר כבר היינו  בפתח חנות אפל בכיכר קטלוניה שבמרכז ברצלונה. ואני מתעניין, מברר, מנסה למצוא פתרון לטלפון הסורר. והספרדים, באדיבות ובחיוך גדול קובעים לי תור לבדיקת טכנאי ל"עשרים דקות אחרי חמש" (תרגום מדוייק).

ואני? אני יוצא מאוכזב וכבר חושב על לחפש טכנאי פרטי שיצליח לתקן את הטלפון.

תוך שאנו צועדים לאיטנו ברחובות העיר המדהימה הזו, אט אט חולפות לי המחשבות בראש, ואט אט אני משחרר את המחשבות מהטלפון ומתחבר לחוויה המדהימה, לעיר היפיפיה הזו, לשדרות הרחבות, להמוני האדם, לצבעים, לריחות, לטעמים....אני נוכח.

עוברת אולי שעה ואולי שעתיים, ואני מוצא את עצמי ממלמל "אני עוזב את הטלפון, נסתדר בלעדיו עד שנחזור" אומר ומתכוון לכל מילה. 

והיד כבר לא בודקת, העין לא מציצה והמחשבות...הן במקומות אחרים לגמרי.

ואז, אנחנו מחליטים לפנות לסמטה צרה, אחת מעשרות רחובות צרים ומפותלים שמסתעפים משדרת הרמבלס, אנו צועדים לאיטנו, מלקקים גביעי גלידה גדולים, ופתאום ככה ממש מולנו שלט ענק – "Mobile Phone – Sales & Service".

אני מסתכל על השלט, מסתכל שוב על השלט וחיוך גדול נמרח לי על הפנים.


כולנו אוחזים במחשבות, אמונות, קשיים, בעיות ורצונות. אנו אוחזים ונמנעים מלשחרר, מנסים לשמור, להגן ולשמר את כל מה שאנו רגילים אליו. האחיזה הזו באופן מפתיע לא רק שלא שומרת על מה שרצינו אלא להיפך, פוגעת בנו, מגבילה אותנו ולוקחת אותנו לאחור.

אני לדוגמא, כל זמן שהייתי עסוק בטלפון המקולקל לא אפשרתי לעצמי ליהנות ולחוות את העיר המדהימה על צבעוניותה והשפע שהיא מציעה. הראש שלי היה עסוק בטלפון ובתיקונו בלבד. לא ראיתי, לא הרחתי, לא טעמתי ולא חוויתי דבר.

הגוף שלי, פיזית הסתובב ברחובות אבל התודעה שלי והמחשבות היו עסוקות בדבר אחר.

רק כשבחרתי לשחרר את האחיזה ולהיות נוכח, לחוות, לחוש, להריח, לטעום, להרגיש התחלתי ליהנות מהטיול והפתרון לטלפון המקולקל הגיע מאליו בלי שהייתי צריך להתאמץ ולהטריד את עצמי בשבילו.

עוד כמה ימים של חג לפנינו, ובן ארוחה לארוחה, בין הילדים לאורחים, בין הסופר והבישולים חשבו קצת על הדברים שאתם אוחזים בהם, על מה אתם יכולים לשחרר.

זכרו, האחיזה לא רק שאין בה תועלת של ממש אלא להיפך, היא מזיקה לנו, מעוורת אותנו ומונעת מאיתנו להיות נוכחים ולחוות את החיים כפי שהם על שלל הצבעים שיש בהם, הטעמים, הריחות, המראות והתחושות.

ואם לא די בכך, אנו נשקיע מאמצים וזמן מיותרים כדי למצוא את הפתרונות שאנו מחפשים  ולא נמצא אותם, ניכנס ללופ שכזה, נתאמץ עוד יותר וללא הואיל ורק נהיה יותר מתוסכלים.

הדרך הנכונה היא לשחרר, להרפות, להיות נוכחים לכאן ועכשיו, לחוות את החיים ולאפשר לתודעה חופש ושקט פנימי. השקט הזה והחופש הם כל כך חשובים והם אלו שיאפשרו לנו למצוא את מה שאנו רוצים וצריכים.

מי לא יודע מה אומרים למישהו שמחפש ומחפש משהו שהלך לאיבוד?  תניח לזה ואז תמצא את מה שאתה מחפש.

והטלפון למי שתוהה... תוקן עוד באותו היום..ואני למדתי שיעור חשוב בלשחרר ולהרפות ...

חג שמח


דן כהן – אימון מצולם אישי ועסקי


אז אם את או אתה בעלי עסק אני מזמין אתכם להתקשר עכשיו ולתאם איתי מפגש היכרות, 
אני מזמין אתכם ליצור לעצמכם את ההזדמנות להתחיל ולעשות שינוי במציאות העסקית שלכם. 

054-6644177

הפגישה נערכת אצלך בבית העסק ואינה כרוכה בעלות או התחייבות כלשהי!!!

קוראים יקרים,
 
אני מזמין אתכם לבקר באתר שלי,www.2c2b.co.il – "לראות כדי להיות", ללמוד עוד אודותיי, להכיר את האימון המצולם, לקרוא רשמים של מתאמנים שחוו את המסע המיוחד ולהכיר את מוצרי האימון הנוספים שפיתחתי.

במידה ויש נושאים אישיים או עסקיים עליהם הייתם רוצים שאכתוב אשמח אם תפנו אלי בדוא"ל dancohen@013.net  או בטלפון הנייד 054-6644177