יום ראשון, 7 באוגוסט 2016

לא מפחדת מהחושך

בימים הראשונים שאחרי הפרידה הכל נראה שחור, אפל כזה, עצוב, ובעיקר כואב, כואב מאוד. לאט לאט השמים התבהרו, הימים נראו קצת פחות נכלוליים, העצב נדחק וכמעט שנעלם, השמש חזרה להעיר את חייה.

והיא ממשיכה בחייה, מחלקת את זמנה בין בית לעבודה, בין הילדים לקצת בילויים, בין חברות למחזרים ולדייטים, את המלתחה הישנה החליפה, לשיער הוסיפה גוונים, המצב הכלכלי לא משהו אבל עדיין מאפשרת לעצמה לחדש ולהתחדש.

יום רודף יום, שבוע רק מתחיל וכבר נגמר, הפרידה ההיא הולכת ומרחקת, כמעט שנעלמת באופק החיים. ויש ימים שהכמעט הזה פוגש אותה בכל כוחו, זה יכול לתפוס אותה באמצע היום בעבודה, ויכול גם לבוא לביקור אחרי אורחת ערב כשהיא בעין אחת מזפזפת בין הערוצים ובשניה סורקת את הפייסוש. ואז ברגע אחד הכל נראה שחור, השחור הזה משתלט, הופך את מצב הרוח, מאפיל את היום ובעיקר מעורר המון מחשבות ותהיות. 



והכי גרוע, החלטות שקיבלה בעבר שום עולות על הפרק, תובנות שאליהן הגיעה נשכחות, דלתות שסגרה באומץ והתרחקה מהן בטחון מתקרבות ורוצת שוב להיפתח. הבלבול משתלט עליה, ואוטוטו היא כבר עושה צעד ענק לאחור, בלי מחשבה של ממש, בלי שבאמת היא רוצה, אלא רק בגלל שהכח הזה משתלט עליה, הוא מרגיש חזק מידי, סוחף מידי והיא לא מצליחה להתנגד לו.

קשה, קשה מאוד להתמודד עם הרגעים האלו וכן זה נראה לפעמים בלתי אפשרי, השיח הפנימי בין ההגיון לרגש גועש וסוער, ההיגיון לא ממש מצליח להביא את עצמו, הרגש דוקא כן, מאוד.

ובתוך כל הסערה הזו הגוף גם גועש וסוער, הבטן, הלב, הראש, הגב מתחילים לדבר, כאבים דפיקות לב, מחנק, עצב, בכי, כולם ביחד או חלק מהם מהווים אינדיקציה מדוייקת שהסערה החלה. ודוקא התחושות הללו, אלו האיתותים שמהווים תמרור של אזהרה, אלה הסימנים שאם לא נעצור את עצמנו בכל הכוח, אם לא נכריח את עצמנו לחשוב כמו שצריך, נחליק במדרון הכואב ומהר מאד נמצא את עצמנו במקום שהכי התרחקנו ממנו.



אם נעצור, אם ניתן לעצמנו צ'אנס לחשוב, אם אפילו נשתף אדם קרוב בקושי שאנו חווים, נוכל להשתלט על עצמנו, נוכל להתמודד נכון ובאומץ עם הרגש, נוכל לבחור בדרך שבאמת מתאימה ונכונה לנו.

חשוב לזכור, האפלה הזו מגיעה בגלים, התמודדות נכונה ברגעים הנכונים והגל הזה יחלוף מעלינו, ובעוד יומיים שבועיים או חודשיים יגיע גל נוסף ושוב נתמודד ושוב נעצור ושוב הוא יעבור מעלינו. והגלים האלו יחלשו, ועוצמתם תקטן ועם הזמן נוכל להסתכל לאחור בגאווה על הדרך שבחרנו ללכת בא והלכנו בא באומץ ובנחישות.

ימים טובים

דן כהן - מאמן אישי ומנטור עסקי


דן כהן - מאמן אישי  2C2B



לא מפחדת מהחושך

בימים הראשונים שאחרי הפרידה הכל נראה שחור, אפל כזה, עצוב, ובעיקר כואב, כואב מאוד. לאט לאט השמים התבהרו, הימים נראו קצת פחות נכלוליים, העצב נדחק וכמעט שנעלם, השמש חזרה להעיר את חייה.

והיא ממשיכה בחייה, מחלקת את זמנה בין בית לעבודה, בין הילדים לקצת בילויים, בין חברות למחזרים ולדייטים, את המלתחה הישנה החליפה, לשיער הוסיפה גוונים, המצב הכלכלי לא משהו אבל עדיין מאפשרת לעצמה לחדש ולהתחדש.

יום רודף יום, שבוע רק מתחיל וכבר נגמר, הפרידה ההיא הולכת ומרחקת, כמעט שנעלמת באופק החיים. ויש ימים שהכמעט הזה פוגש אותה בכל כוחו, זה יכול לתפוס אותה באמצע היום בעבודה, ויכול גם לבוא לביקור אחרי אורחת ערב כשהיא בעין אחת מזפזפת בין הערוצים ובשניה סורקת את הפייסוש. ואז ברגע אחד הכל נראה שחור, השחור הזה משתלט, הופך את מצב הרוח, מאפיל את היום ובעיקר מעורר המון מחשבות ותהיות. 



והכי גרוע, החלטות שקיבלה בעבר שום עולות על הפרק, תובנות שאליהן הגיעה נשכחות, דלתות שסגרה באומץ והתרחקה מהן בטחון מתקרבות ורוצת שוב להיפתח. הבלבול משתלט עליה, ואוטוטו היא כבר עושה צעד ענק לאחור, בלי מחשבה של ממש, בלי שבאמת היא רוצה, אלא רק בגלל שהכח הזה משתלט עליה, הוא מרגיש חזק מידי, סוחף מידי והיא לא מצליחה להתנגד לו.

קשה, קשה מאוד להתמודד עם הרגעים האלו וכן זה נראה לפעמים בלתי אפשרי, השיח הפנימי בין ההגיון לרגש גועש וסוער, ההיגיון לא ממש מצליח להביא את עצמו, הרגש דוקא כן, מאוד.

ובתוך כל הסערה הזו הגוף גם גועש וסוער, הבטן, הלב, הראש, הגב מתחילים לדבר, כאבים דפיקות לב, מחנק, עצב, בכי, כולם ביחד או חלק מהם מהווים אינדיקציה מדוייקת שהסערה החלה. ודוקא התחושות הללו, אלו האיתותים שמהווים תמרור של אזהרה, אלה הסימנים שאם לא נעצור את עצמנו בכל הכוח, אם לא נכריח את עצמנו לחשוב כמו שצריך, נחליק במדרון הכואב ומהר מאד נמצא את עצמנו במקום שהכי התרחקנו ממנו.



אם נעצור, אם ניתן לעצמנו צ'אנס לחשוב, אם אפילו נשתף אדם קרוב בקושי שאנו חווים, נוכל להשתלט על עצמנו, נוכל להתמודד נכון ובאומץ עם הרגש, נוכל לבחור בדרך שבאמת מתאימה ונכונה לנו.

חשוב לזכור, האפלה הזו מגיעה בגלים, התמודדות נכונה ברגעים הנכונים והגל הזה יחלוף מעלינו, ובעוד יומיים שבועיים או חודשיים יגיע גל נוסף ושוב נתמודד ושוב נעצור ושוב הוא יעבור מעלינו. והגלים האלו יחלשו, ועוצמתם תקטן ועם הזמן נוכל להסתכל לאחור בגאווה על הדרך שבחרנו ללכת בא והלכנו בא באומץ ובנחישות.

ימים טובים

דן כהן - מאמן אישי ומנטור עסקי


דן כהן - מאמן אישי  2C2B



יום שלישי, 19 ביולי 2016

הלבד - אל תשאירו אותו לבד אפילו לא לרגע אחד

להתגרש זה בלאגן, האמת בלאגן גדול, החיים אחרי לעולם לא יראו כמו החיים לפני, המשפחה מתפרקת, הילדים פה ושם, ההתמודדות עם היום יום מעלה הילוך ובתוך כל זה מזדחלת לה הבדידות ומתגלה במלוא הדרה.

ביום יום, בשיגרה, כשהמשפחה עוד תפקדה, כשבן הזוג או בת הזוג היו שם, אז היו קשיים, היו בעיות, אולי גם מריבות, ויכוחים ואי הסכמות, אבל לצד כל אלו לא היינו לבד, היה שם מישהו, לפעמים יותר או לפעמים פחות אבל את הלבד שביום שאחרי לא הכרנו.


והלבד הזה יש לו כוח, הלבד הזה עלול לקחת אותנו לכל מיני מקומות שאנחנו ממש לא רוצים להגיע אליהם, בגלל הלבד נצא ונפגוש, בגללו נכיר ונחשוב שהתאהבנו, הוא יהיה שם וישכנע אותנו בחרנו נכון, שעכשיו טוב לנו, הוא יתעתע, הוא גם יבלבל, הוא יעשה הכל הלבד הזה כדי לא להישאר לבד.


נכון, להרגיש לבד זה ממש אבל ממש לא נעים, זה מציק, זה יכול לכאוב לנו בגוף, השינה לא תהיה אותה השינה, הימים יראו אפורים ומייגעים, אבל למרות כל זאת דווקא ברגעים האלו, דווקא אז עלינו להיות ערניים, לשים לב, להיות דרוכים למה  שהלבד עלול לעשות.


הכוח של הלבד הוא חזק, הכוח שיכול לגרום לנו לעשות הרבה דברים שממש לא היינו רוצים לעשות, דברים שאחרי שעשינו אותם קרוב לוודאי שננסה להבין איך בדיוק החלטנו ולמה בעצם עשינו, ננסה ולא נבין.





אז מה עושים?


הלבד הוא חיה משונה כזו שלא רוצה להיות לבד, וכדי להתמודד איתו, כדי לנצח אותו עלינו לתת לו להיות לבד, להשאיר אותו עם עצמו, שיתמודד...

אם נברח ממנו הוא ירדוף אחרינו וישיג אותנו, אבל אם נארח אותו לחברה, ניתן לו מקום לידנו, לא תהיה לו ברירה, הוא יצטרף, הוא יכאיב, הוא יציק אבל את מה שהוא הכי רוצה, את מה שמחזק אותו הוא לא יקבל - הוא ישאר לבד.


לתת ללבד את הביחד, לתת ללבד להוביל ולנהל אותנו זה בעצם ללכת אחורה, זה אפילו לברוח מהדבר שלעולם לא נצליח לברוח ממנו וכמה שנרוץ מהר הוא תמיד ישיג אותנו, וכמה שננסה להתרחק ממנו הוא רק יתחזק ויתקרב אלינו.


כשמתגרשים הלבד מתעורר, זה כואב, זה קשה, זה עצוב, זה מעייף אבל אם נשאיר אותו לבד, אם לא נברח ממנו, לאט לאט הוא יחזור לגודלו הטבעי, הוא יחזור להיות מה שהיה, הכאב ייחלש, העצב יהפוך לשמחה, העייפות תיעלם והפחדים שברקע יתחלפו בתקווה.


הלבד - אל תשאירו אותו לבד אפילו רגע אחד.


דן כהן - מאמן אישי ומנטור עסקי






יום שני, 18 באפריל 2016

חירות, חופש ומחשבות של פסח

משוטט במרחבי האינטרנט, גולל את הפיד של הפייס, שולח מבט כזה של "רק בודק" לעבר האייפון שמזמזם עוד הודעה בוואטסאפ ובין לבין מהרהר, משחרר את רצועת המחשבות, נותן למוח קצת חופש פעולה. אולי זה רק אצלי ואולי לא, חגים זה תמיד זמן כזה שהראש מציף את עצמו בזיכרונות, שהעבר שכבר מזמן הונח עמוק באיזו מגירה נעלמת מוצא את דרכו לקידמת הבמה.

שם עמוק בפנים מתנהל מאבק כזה שסופו ידוע מראש, לחשוב או לא לחשוב, לגעת שוב בכאב או שמא לדחוק אותו למגירה עמוקה יותר, לפתוח שוב כמה פצעים ישנים שלעולם לא הגלידו או לשמור אותם סגורים ונעולים, לחטט בזיכרונות שמעלים עצב או להתעלם ולחפש דברים אחרים לחשוב עליהם.

ולמה ידוע מראש, כי אני כבר יודע שמהמחשבות האלו אסור להתרחק, שהפצעים לעולם לא יחלימו אם אשמור אותם נעולים וחתומים באיזו קבוצה נעלמת של תאים אפורים אי שם בקצה המוח שלי.

אט אט אני שוקע, גולש עם המחשבות לעולם אחר, העולם שפעם הייתי חלק ממנו ושהיום הוא זר לי כל כך, עולם בו אני מנסה לזהות את עצמי, מתקשה להבין את האדם הזה שהייתי, את החיים שהיו חייו - חיי, סימני השאלה מציפים אותי במהירות, הערפל הסמיך והדביק גולש לעברי ואני שם....נע על ציר הזמן, ארבע עשרה שנים לאחור...


הייתי שקוע עמוק בקריירה המקצועית שלי, במסלול החיים "שבחרתי" לעצמי. קיבלתי תפקיד ועוד יותר חשוב קיבלתי כרטיס ביקור שנשאתי בגאווה בנרתיק עור מיוחד שקניתי. ניהלתי חברת בנייה משפחתית בירושלים, בפועל הייתי "מופע של איש אחד" ועסקתי בכל תחומי הפעילות שלה לרבות הקשר עם האדריכלים והמהנדסים, בתהליכי הרישוי עם הרשויות המקומיות, בהתנהלות אתרי הבנייה, בקשר עם עורכי הדין שטיפלו בעניינים המשפטיים השונים, בשיווק ובמכירת הפרויקטים, באכלוס ובתיקון הדירות ובעוד שלל גדול של עיסוקים שונים ומשונים.

זה היה עוד בוקר רגיל של עבודה, בשש בבוקר פקחתי עיניים, הערתי את הילדים, ארוחת בוקר קלה וסנדביצ'ים, צמות, שביל באמצע, תיקים, הסעה לגן ולבצפר ואני בדרך למשרד לעוד יום עמוס וצפוף. בעשר סיימתי את סבב הבוקר הקבוע של מיילים, דואר, טלפונים דחופים ויצאתי לבקר באחד מאתרי הבנייה של החברה.

הדיירים די אהבו אותי, הייתי עבורם "כותל" של תלונות ובקשות והפגישה של הבוקר היתה אחת מפגישות רבות שיזמתי בנסיון "להוריד" אותם מהכוונה לתבוע לנו את הצורה.

באחת עשרה כבר מיהרתי לכיוון החניון וירדתי במהירות בגרם מדרגות השיש החלקות. הפגישה הסתיימה בטונים מסוייגים אבל עם פתח לתקווה, בראשי עדיין הדהדו הדברים שנאמרו. ברגע של חוסר תשומת לב החליקה רגלי הימנית על אחת המדרגות, ניסיתי לשלוח יד ולאחוז במעקה הברזל אך רק החמרתי את המצב, רגלי השנייה איבדה את שיווי המשקל, גופי הסתובב במהירות, עפתי לאחור עד שראשי נחבט בעוצמה בלוח השיש הבוהק שכיסה את המדרגה האחרונה.

שכבתי שם המום כמה דקות, בעיניים שחור, כאבים בכל הגוף, מנסה לאסוף את עצמי. לא הצלחתי לעמוד, הרגליים לא נשמעו לי, בראשי הלמו אלפי פטישים. שכבתי על השיש הקריר מביט אל הכחול העמום של השמיים שהבליח בזוית המדרגות. האמת, לא זוכר כמה זמן חלף עד שהצלחתי לקום ולדדות אל המכונית.

היה זה יום משמעותי בחיי, יום שסימן את תחילתו שינוי, שינוי שהתרחש רק תשע שנים מאוחר יותר.

עשר שנים חלפו מאז נכנסתי בשערי האוניברסיטה העברית שבהר הצופים בדרך למסלול המפרך של לימודי הכלכלה. עשר שנים במהלכן לא טרחתי לעצור לרגע ולשאול את עצמי לאן אני הולך, מה בעצם אני רוצה, האם טוב לי, האם אני מאושר. ובעשר השנים האלו אפשר לומר שהייתי עיוור, התקדמתי למקום לא ידוע, סבלתי מכל צעד שעשיתי ומצאתי את עצמי במקומות שחשבתי שרציתי להיות בהם אבל ממש לא רציתי.

סיימתי את השרות הצבאי והכל היה ברור, נישואים, טיול, לימודים, עבודה, ילדים, דירה, משכנתא...המסלול שנקבע מראש עוד לפני שהייתי ממש בתמונה ואני הייתי בו רק שחקן, כמו בובה על חוט. לא זוכר את עצמי תוהה בכלל, לא זוכר שעברה במוחי המחשבה "לאן כל זה מוביל". זה היה מאוד נוח לצעוד במסלול ידוע, הכל היה צפוי, התחנות היו מוכרות, נוח אמרתי אבל עצוב ומתסכל התכוונתי.

וכך, ברגע אחד, הכל נקטע. המסלול, הדרך, התחנות, כל מה שתכננתי, כל מה "שידעתי" על העתיד, הכל התפוגג.

"ביליתי" שבועות בבתי חולים ובסדרות אינסופיות של בדיקות. רנטגן וסי.טי. לא הספיקו והיה לי הכבוד לבקר במחלקת ההדמייה במרתפי הדסה ולשכב בחושך בתוך מגירת ה- MRI הרועש.

פריצה בארבעה דיסקים בצוואר, זו היתה האבחנה. הכאבים הפכו להיות חלק משגרת יומי ולצידם ההתייעצויות הבלתי נגמרות, הבירורים אחרי תרופות או טיפולי פלא שיקלו עליי ולו במעט.

בלי להרגיש גלשתי לפרק נוסף בחיי, פרק אפל מלא בכאב, תסכול, פחד ועצב. הכאבים ניהלו אותי, היו ימים טובים בהם הכאב נחלש, והיו ימים אחרים שממש לא תפקדתי. שנתיים שלמות הייתי בבית, צמוד למיטה או מקסימום לכורסת הטלויזיה, צמוד לתרופות, חסר תועלת, עסוק בלמלא את היום שלי בשטויות רק כדי להירדם בחצות לעוד לילה של כאבים.

אחרי שנתיים בהם הגעתי לכל מטפל או מטפלת שרק שמעתי עליהם, אחרי כמויות של תרופות חסרות תועלת, אולי משהו בקופסא שלי התחיל לזוז, לא שאני זוכר אבל כנראה שהתחלתי להבין שאני חייב להוציא את עצמי מזה וששום דבר ואף אחד לא יעשה את זה עבורי.

הרגשתי שמציאות החיים שלי בלתי אפשרית. החלטתי להתנדב כי לעבוד לא יכולתי, פעם בשבוע לשעה או שעתיים ואחר כך פעמיים ושלוש לחצי יום, בשבוע השלישי כבר התייצבתי מידי בוקר, משקיע את כל כולי בעבודה.

היה מדהים אבל היום אני מבין שהיה גם עצוב, כי די מהר חזרתי למסלול.

למסלול? כן למסלול החיים הכל כך מוכר, אותו מסלול שנקטע באותו יום ארור על מדרגות השיש החלקות. בלי לשים לב, ובלי להקדיש מידה מספקת של תשומת לב ומחשבה חזרתי בדיוק למקום שעזבתי, לדרך היחידה שהכרתי.

שנתיים כמעט התנדבתי אבל בעצם עבדתי, עבדתי קשה, מצאת החמה ועד שעות הלילה המאוחרות, הייתי אחוז בתזזית ממש. וממתנדב הפכתי לעובד בשכר ומשם למנהל. העבודה הייתה נוחה לי, מילאה את יומי במשימות שונות, שקעתי בה עד צוואר בלי לשים לב בכלל.

עוד שלוש שנים חלפו וזה היה רק טבעי לעבור לתפקיד הבא שהיה הכי קרוב שמצאתי לתפקיד שאותו "עזבתי". עוד שנתיים במקום שהיה הכי לא מתאים לי, במקום שכל כך לא אהבתי ועדיין דבקתי במסלול החיים שלי, ממשיך הלאה בלי לעצור.

יום אחד, בשבוע האחרון של שנת 2008 זה נגמר, כל מה שהמוח לא רצה להגיד לעצמו, כל הדברים שנמנעתי מלהשמיע לעצמי, קיבלו ביטוי פיזי, הגוף שלי החליט לעצור את הכל ולהגיד את דברו. הכאבים שהיו באים והולכים, הכאבים שכבר התרגלתי לחיות איתם, הכאבים חזרו במנה כפולה ומכופלת. הגוף שלי סרב להתרומם מהמיטה, הרגשתי משותק ממש, לא יכולתי לזוז, בקושי הצלחתי לנשום.

הייתי צמוד למיטה כמה ימים, ובסיועם של משככי כאבים חזקים הצלחתי להגיע לרופא שפסק שעליי לעבור ניתוח ומיד.


בנקודה זו חלה התפנית ששינתה את חיי, החלטתי לעבור את הניתוח, החלטתי לצאת אל הלא נודע והלא נודע התפרץ במלוא עוצמתו. יום אחר כך פוטרתי מעבודתי, הכל קרס סביבי. הרגשתי שאני מאבד הכל.
הימים חלפו לאיטם, הניתוח נקבע לתחילת פברואר ואני ביליתי את שעותיי מול המחשב, חוקר את הניתוח, הסיכונים, הסיכויים, השיקום....

בין לבין, בלי ששמתי לב משהו בלתי מובן קרה, לאט לאט חלחלה בי ההרגשה הבלתי הגיונית, התחושה שנוגדת כל הגיון וממצא רפואי, הכאבים הלכו ונחלשו.

אלו היו הימים שבהם "נפל" אצלי בראש אסימון ענק, ימים שבהם הבנתי שהייתי עקשן כמו פרד, שהגוף סימן לי כבר מזמן להוריד הילוך, לעצור, לחשב מסלול מחדש. הגוף סימן והראש התעלם, המחשבות עסקו בשלל של שטויות ולעולם לא חדרו מבעד לשכבת המגן שיצרתי בראשי מול שאלות רבות שלא היו לי תשובות עליהן.

עולמי הלך והשתנה ולניתוח הגעתי כמעט ללא כאבים. אושפזתי, נותחתי, שוחררתי, ויצאתי לעולם כאדם חדש, אדם אחר. הכעסים שהיו בי, התסכולים,  על פיטוריי, על העולם שהיה לי ונעלם, הם הלכו ודעכו. עדיין לא ראיתי את האור בשום קצה של מנהרה אבל גם לא הרגשתי שרכבת משא חסרת מעצורים דוהרת לעברי.

כל זה היה לפני שבע שנים, שבע שנים של חופש, שבע שנים של יציאה מעבדות פנימית לחירות אישית, שבע שנים שבהן חיי השתנו מקצה לקצה.

מחשבות של פסח, מחשבות על חירות פנימית, מחשבות על העבר על ההווה, מחשבות על מה שהיה ועל מה שיש, מחשבות על השינוי, מחשבות על החופש ומחשבות על האושר האמיתי.

חג פסח שמח 

דן כהן,
מאמן אישי ומנטור עסקי



יום ראשון, 31 בינואר 2016

נטוורקינג והצגה עצמית

הצגה עצמית היא כרטיס הביקור האמיתי שלנו, חלקה קשור לדרך שבה אנחנו מציגים את עצמנו בשיחה וחלקה קשור למכלול של גורמים שפועלים כאלמנט משלים וחשוב בהצגה העצמית.

לא רק בנטוורקינג...
בכל אינטראקציה שאנחנו נמצאים בה כבעלי עסקים מתקיים אלמנט של הצגה עצמית, במפגש עם לקוח פוטנציאלי, בכנס מקצועי, במפגש חברתי, בפגישה אקראית, בשיחת טלפון, בעת ביקור באתר שלנו או בדף הפייסבוק ועוד ועוד.

לעיתים האלמנט הזה נמצא בדיבור ישיר ולעיתים לא. כך או כך, הרושם שאנחנו משאירים על אנשים אחרים, בין אם הם לקוחות ובין אם הם בעלי עסקים אחרים מורכב ממכלול של גורמים שיוצרים את המראה שלי. 

במכלול הגורמים האלו נכללים הדיבור, שפת גוף, ההופעה, הלבוש, מידת הקשבה, הבהירות, הדיוק, טון הדיבור, הסבלנות, אסטתיות המשרד, נראות האתר שלנו, איך מוצג דף הפייסבוק, הפוסטים שאנחנו מעלים ועוד ועוד.

לכל אחד מהנושאים הללו ישנה חשיבות ובסופו של יום כולם ביחד מהווים כמקשה אחת את הדמות שאותה אנחנו רוצים או שואפים להציג כלפי חוץ. אני רואה חשיבות רבה להתייחס לכל אחד מהם ובהרחבה ובכך אעסוק במאמר אחר.

מכל מקום, להציג את עצמי זה להיות ממוקד וקשוב למי שנמצא מולי, לשאול שאלות, להתעניין, להבין ולהכיר באופן שיקל עליי ויאפשר לי להציג את עצמי בדיוק כפי שהייתי רוצה, במינונים הנכונים ובדגשים שחשובים לי. להביא את עצמי בשפה של מי שיושב מולי, להביא משהו אישי מעצמי, משהו שמתחבר לעיסוק שלי ושמאפשר לבן שיחתי להתחבר לעיסוק שלי דרכי, דרך מי שאני ולא דרך המקצוע שלי.

בהקשר זה חשוב להדגיש, רבים מבעלי העסקים מפספסים את ההזדמנות שניתנת להם להציג את עצמם, נכון, הם מדברים על העסק שלהם אבל עושים זאת באופן לקוני, יבש הייתי אומר, ולעיתים באופן שעלול לגרום לבני השיחה שלנו להשתעמם, לא להקשיב וחלילה לגרום לריחוק ודחיה.


                                 
יש מי שמגדיר באופן מוחלט מהם הכללים המדוייקים לניהול הצגה עצמית אני מעדיף לומר שמתן התייחסות ותשומת לב לנקודות הללו מקל עלינו, מאפשר לנו ליצור תדמית כוללת שתואמת את מי שאנחנו והכי חשוב מאפשר לנו להצליח להעביר את עצמנו באופן אופטימלי לצד השני כך שנשאר אצלו בראש ועם רושם חיובי.


אני פוגש בעלי עסקים שמנסים בכוח להציג את עצמם בדרך מסויימת, כי ככה אמרו להם פעם או כי הם מאמינים שבאופן הזה יראו הכי טוב. הייתי אומר שלפעמים זה מרגיש לי כאילו הם מציגים, מנסים להיות מי שהם לא.

האמור מתייחס לכל מה שנאמר באופן ישיר או עקיף, לכל מה שמייצג אותנו אם זה אנחנו או כל דבר אחר.

שלא יהיו אי הבנות, כולנו שמים לב להתנהלות שאינה אותנטית וכשמישהו משחק מולנו אנחנו מרגישים בזאת די מהר, לעיתים באופן מודע ולעיתים לא אבל דבר אחד בטוח, הצגה או משחק לא מקרבים אותנו אלא להיפך מרחיקים.

אם ניקח לתשומת ליבנו את הדברים הללו נוכל גם להימנע מהצורך לתכנן מראש על מה לדבר ואיך לדבר, יהיה לנו יותר קל להיות בדיוק מי שאנחנו, להביא את עצמנו באופן הכי ברור והכי נקי. 

בהצלחה!!!

דן כהן - מאמן אישי ומנטור עסקי








יום ראשון, 24 בינואר 2016

האם כלבים אוהבים מחברות ואיך זה קשור לעסק שלך?

למעלה מ-7 שנים אני מלווה בעלי עסקים,  שנים שבהן פגשתי מאות בעלי עסקים שונים ומגוונים, עורכי דין, אדריכלים, בעלות בוטיקים, מדריכות כושר ופילאטיס, בעלי מוסך, שרברבים, קבלני שיפוצים, מהנדסי בניין, מסעדנים, מטפלים, מאמנים ועוד ועוד.

אם אני נדרש לסוגיה המשמעותית ביותר, לנקודה שתמיד הנחתי על שולחן העבודה בתהליך הליווי הרי שהיא עוסקת במידת ההשפעה של בעלי העסק על התוצאות העיסקיות.




האמת שכבר מילדות התרגלנו להטיל את האחריות לכישלונות ולטעויות שלנו על אנשים או על כוחות שאינם קשורים אלינו, בכיתה א' או אולי זה היה בכיתה ב' נכנס מאיר לכיתה באיחור, המורה נעצה בו עיניים של "מה זה האיחור הזה" והוא בלי למצמץ ענה "גנבו לנו את האוטו". מאיר שגר 5 דקות מבית ספר ולאבא שלו בכלל היה קטנוע.... וכמובן שהתירוצים הנפוצים "הכלב אכל לי את המחברת", "סבתא חולה", "נולד לי אח" נשמעו בכיתה לפחות אחת לשבוע. כן מסתבר שבשנות ה-70 כלבים אהבו אז מחברות, מאוד,  ואחים, הם נולדו כמעט כל שבוע....

לצערי בעלי עסקים רבים נוטים לחפש ולהטיל את האשם על מצב העסק שלהם בכל מה שלא קשור אליהם, בתחרות, במזג האוויר, במצב הכלכלי, בזמינות מקומות חניה ובעצם במה לא. ואותי זה תמיד מחזיר למאיר ולאוטו ש(לא) גנבו לאבא שלו.

האמת שזה מאוד נוח להטיל את האשם על כוחות שאינם קשורים אלינו ולו מן הטעם הפשוט שאין לנו יכולת להשפיע על אותם הכוחות או במילים אחרות עבורנו הם חלק מהמציאות שפשוט מתרחשת סביבנו ואין לנו כל השפעה עליה.

אם אין לנו השפעה על מה שקורה אנחנו חסרי אונים, ובעיקר לא אחראים למה שקורה.

גם אם ניקח את הדוגמא הכי בנאלית של בעל עסק שמאחר לפגישה ותולה את האשם בפקקי תנועה לא צפויים שהיו בדרך הרי שגם באירוע שכזה אי אפשר להתעלם ממידת האחריות האישית של המאחר. 

אבא שלי עליו השלום שהיה "יקה" בכל רמ"ח אבריו, עבד כיועץ כלכלי והיה נוסע מידי יום לביקורים ולפגישות במפעלים ועסקים בכל רחבי הארץ.  באותם הימים מערכת הכבישים היתה הרבה פחות מפותחת מהיום, כלי הרכב היו פחות נוחים ואמינים ועל ווייז אין בכלל מה לדבר. למרות זאת, לעולם לא איחר לפגישה, גם אם היה צריך לצאת בשש בבוקר כדי להגיע לכרמיאל בשעה תשע. ותאמינו לי שהיו גשמים, כן, היו פקקים וגם תאונות לא צפויות....אבל הוא דאג תמיד לקחת מרווח בטחון מספיק כדי להגיע לפגישה המיועדת חמש דקות לפני הזמן שנקבע. 

כי מי שמאחר תמיד, נוח לו להאשים את כל העולם, את הפקקים, את מזג האוויר ואשתו בעיקר כדי לא לקחת אחריות על עצמו, כך באיחורים וכך בכלל ובהתנהלות העסקית.

לסיכום, הצעד הראשון לשינוי בכל מה שקשור לעסק שלך, בעיות, תקלות, הגדלת נפח עבודה, תקיעות, הכנסות לא מספקות ועוד שאר מריעין בישין, הצעד הזה הוא שלך, צעד שמחייב אותך לקחת אחריות על עצמך, על ההחלטות והבחירות שאתה לקוח, על ההתנהלות שלך ביום יום, על מידת ההשקעה ומידת העקביות שלך, על מי שאתה בעסק, צעד ראשון אבל כל כך משמעותי.

תזכרו, כלבים לא ממש אוהבים מחברות....