תכנית עבודה שנתית – למה זה חשוב?

לפני שבועיים פלוס מינוס פגשתי את גיל, גיל בעליה של חברה קטנה ומשפחתית בתחום המחשבים. על כוס קפה שחור ניהלנו שיחה על העסק, אני שאלתי שאלות וגיל ניסה להתחמק. "תכל'ס, הכל בסדר" חייך.

"אם הכל בסדר אז למה אני כאן" שאלתי.

גיל שתק לכמה רגעים, אולי מנסה לנסח עוד תשובה מתחמקת ואז אמר "עניין אותי לשמוע מה חושב איש מקצוע על העסק שלנו".

"ומה אתה חושב" השבתי לו.

"אין תלונות, נכון היה יכול להיות יותר טוב, אבל אתה יודע איך זה..."

"לא אני לא" עניתי בחיוך

"מתגלגלים" ענה.

"גם כדורים מתגלגלים" אמרתי ברצינות, אבל אם רוצים שיגיעו לשער, צריך לכוון. לא?"

עסקים ולא משנה איזה עסקים, גדולים או קטנים, עוסקים פטורים או עוסקים מורשים, שותפויות או חברות בע"מ, לכולם מכנה משותף אחד, הכנסות ורווחים כספיים. רוב העסקים מציעים שירותים או מוצרים חשובים ומבוקשים, מציעים שירות ומקצועיות, ידע וניסיון. ועסקים הרי לא מקימים סתם ככה.

ועדיין רוב בעלי העסקים מעדיפים להתנהל בדיוק כמו גיל ולהתגלגל.

אין תוכנית סדורה, אין מטרות, אין החלטות חד משמעיות, אין יעדים כספיים ברורים, אין בהירות ודיוק לגבי הצרכים השונים. מתגלגלים....

אז הנה התחילה עוד שנה עסקית וזו הזדמנות לעצור ולתכנן, לבנות נכון את השנה הזו, לתכנן, להחליט ולבצע.

לכן, בחרתי לכתוב טיפים שיעזרו לכם לתכנן נכון את השנה

כשבונים תכנית עסקית, מומלץ לשים לב לדברים הבאים:

• אילו פעולות לעשות – עלינו להגדיר באופן מפורט את הפעולות שאנחנו רוצים לבצע בכל תחום שבחרנו, את השלבים השונים בכל פעולה, את הצרכים הנדרשים לביצוען, ואת העלויות הכרוכות בכך.
• מה הם סדרי העדיפויות שלי – חשוב מאוד לבדוק את האפשרויות השונות, לתעדף אותן בהתאם לסדר העדיפות האישי שלנו לסדר העדיפות העסקי של העסק שלנו. ישנם דברים שאפשר ונכון לעשות במקביל וישנם אחרים שמומלץ לעשות אותם בתשומת לב מלאה ורק לאחר השלמתם לעבור לתחום הבא.
• מי הם הלקוחות שלי – נשמע מובן מאליו, זהו, ממש לא. חשוב לבדוק מיהם הלקוחות שלנו, להגדיר אותם באופן מדוייק, לאפיין אותם. ככל שניטיב לאפיין את הלקוחות שלנו כך נוכל לדייק את את פעולות השיווק שלנו.
• אילו שירותים אני רוצה לתת – מומלץ לבחון אילו שירותים אנחנו רוצים להעניק ואילו שירותים לא. האם אנחנו רוצים להוסיף שירותים מסויימים והאם להפסיק להציע שירותים אחרים.
•  על מה אני מתחייב לעצמי – כל תכנית תלויה במידת המחוייבות שלנו לעסק שלנו, כלומר לעצמנו. כדאי שנבדוק ונקבל החלטה מול עצמנו על מידת המחוייבות שלנו לעסק. כמה זמן, אנרגיה, מחשבה, לימוד וכסף אנחנו רוצים להשקיע בעסק.
• איך אני מבקר את עצמי – אם לא נבקר את עצמנו לא נדע אם טעינו, לא נזהה שלא עשינו את מה שתתכנו, לא נבחין בתמרורי אזהרה בדרך ויש מצב שנמצא את עצמנו ביעד אחר מזה שרצינו להגיע אליו.
• כמה אני רוצה להרוויח – כן, זו לא בושה לדבר על כסף, להיפך. אנחנו רוצים להרוויח, הרי לשם כך הקמנו עסק. חשוב מאד לתרגם את הרצון הזה למספר מוחשי, מספר שמשקף את הרצונות שלנו, לא דימיוני, ריאלי. אבל מספר שמשקף שינוי חיובי ומשמעותי.
• מה התקציב שלי – חשוב שנבדוק את המשמעויות הכספיות של התכנית שלנו, נבדוק את העלויות הצפויות, נגדיר את ההכנסות שאנחנו רוצים להכניס ונוודא שהמסגרת הכספית מאוזנת וריאלית.
• איך אני מתכוון לשווק – כל הנ"ל ללא בניית אסטרטגיית שיווק עקבית, סיסטמתית ארוכת טווח מן הסתם לא כל כך יעבוד. לצורך בניית תכנית שיווק ניתן להיעזר במידע רב הנמצא באינטרנט ובמידת הצורך מומלץ לפנות ליועץ שיווק שינחה אתכם ויבנה ביחד איתכם את התכנית המתאימה לעסק שלכם.
• האם אני צריך להתייעל – שאלה חשובה!!! חלק מתכנית עסקית חייב לבטא בחינה עצמית של הפעולות והתוצאות העסקיות שלנו. לכן, חשוב ללכת אחורה על ציר הזמן, לבחון את העסק שלנו, לבדוק את היקפי העלויות, את מחזור ההכנסות, את שעות העבודה המושקעות בעסק, את שעות העבודה בהן אנחנו נותנים או מוכרים את השירות או המוצר שלנו. לבדוק ולבחון עד כמה אנחנו יעילים.
• האם אני רוצה להעשיר את הידע המקצועי שלי – ידע הוא כוח, העשרת הידע שלנו היא פעולה חשובה גם בהקשר של ידע מקצועי הקשור ישירות לתחום העיסוק שלנו גם בהקשר לידע עסקי כללי.
• לוחות זמנים – תכנית עסקית חייבת להיות מתורגמת ללוח זמנים אופרטיבי ביומן העבודה שלכם. בלי תאריכי יעד, בלי מועדים מוגדרים לביצוע הפעולות השונות התכנית שלנו תישאר על הנייר.
• איך אני שומר על החיים האישיים שלי – אני מאמין שאיזון בחיים שלנו הוא אלמנט חשוב ובוודאי כאשר אנחנו מנהלים עסק. כשאני מדבר על איזון אני מדבר על חלוקה נכונה של הזמן שעומד לרשותנו, לעבודה, לבית, לזוגיות, לילדים, לתחביבים, לתזונה, לבריאות ולחברים. אם לא נעשה זאת, בקלות רבה נמצא את עצמנו משקיעים יותר ויותר זמן בעסק ופחות ופחות בחיים שלנו מחוץ לעסק.
• האם אני נהנה ממה שאני עושה – כן, בדיוק ככה. אל תתכננו לעשות דברים שאתם לא אוהבים ולא נהנים מהם. חומוס הרי עושים באהבה או לא עושים בכלל וכך האמור גם לגבי העסק שלנו.
• ליצור בהירות ודיוק  - להבין בדיוק מה אנחנו רוצים, לכתוב ולא לחשוב, להיות מפורטים.
• מה מתאים לי באמת - מה אנחנו רוצים / לא רוצים, מה אנחנו אוהבים / לא אוהבים, מה עבד לנו בעבר / לא עבד בעבר, לשחרר – האם אנחנו מוכנים לשחרר דברים שלא עבדו / לא התאימו לנו.

מטרת העל

מטרת העל שלנו היא להגדיל את הריווחיות, להכניס יותר כסף, לכן ראשית נגדיר את יעדי המשנה שלנו. יעדי המשנה, הם תחומים שונים הנוגעים לפעילות העסקית, ששינוי חיובי בכל אחד מהם בנפרד ובכולם ביחד יכול לתרום לשינוי משמעותי בהכנסות ולגידול ברווחים.

יעדי משנה לדוג'

• הגדלת ריווחיות
• הגדלת מספר לקוחות
• דיוק בתמהיל הלקוחות
• העלאת מחירים
• דיוק בתמהיל השירותים / מוצרים
• התייעלות בשעות העבודה
• פיתוח עסקי של מוצרים / שירותים נוספים
• קהל יעד חדש
• האם אני רוצה לפתח שת"פ

אחרי שהגדרנו את יעדי המשנה שלנו, עלינו לבנות תכנית עסקית התפורה לעסק שלנו ומתאימה לנו, לא תכנית של עסק אחר ולא תכנית שאנחנו חושבים שאולי תתאים לנו.

שלבי העבודה:

איסוף נתונים:

• מה היה היעד בשנה שעברה?
• בפועל, האם עמדנו ביעד הזה – לאן הגענו?
• מה קרה בשנים האחרונות?
• מה יחס ההכנסות / הוצאות שלנו
• מה קורה בעסק שלנו עונתית / מחזורית
• כמה העסק שלנו מבוסס - מדד היציבות של העסק שלנו

מה מספרים המיספרים?

• הכנסות - הכנסות קבועות, הכנסות משתנות
• הוצאות - הוצאות קבועות, הוצאות משתנות, כמות לקוחות – גידול / יציבות / קיטון
• כמות עבודות / הזמנות – גידול / יציבות / קיטון
• היקף עבודות – גידול / יציבות / קיטון
• תמהיל העבודות שלנו – כמה עבודות מכל סוג
• בלתמי"ם 
•  מה תכננו ומה קרה, מה לא קרה, מה קרה ולא היה מתוכנן
• בלת"מ חיובי / שלילי - האם היו, מה היה וכמה היה.
• מה המציאות אומרת לנו

תכנון:

• בניית דרך פעולה נכונה להשגת היעד שאותו אני מציב לעצמי – הטווית הפעולות הנדרשות באופן מפורט ומסודר כדי להגיע לכל יעד משנה שהצבנו לעצמנו.

בקרה:

• קביעת תחנות עצירה בדרך כדי לוודא :
• לאן רצינו להגיע ולאן הגענו
• מה עשינו ממה שקיבלנו על עצמנו
• מה לא עשינו
• מה עבד לנו ומה לא עבד לנו
• האם אנחנו ממשיך לאותו היעד
• הגדרת יעד חדש
• מסקנות אישיות
• מסקנות עיסקיות

וגיל?

גיל ואני בנינו תכנית עסקית לשנת 2018, ישבנו עליה ביחד, חפרנו, כתבנו, דייקנו, התווכחנו, צחקנו, מחקנו, כתבנו שוב והתכנית, היא כבר יוצאת לדרך.

בהצלחה!

דן כהן - מאמן אישי ומנטור עסקי

http://www.2c2b.co.il/

חירות, חופש ומחשבות של פסח

משוטט במרחבי האינטרנט, גולל את הפיד של הפייס, שולח מבט כזה של "רק בודק" לעבר האייפון שמזמזם עוד הודעה בוואטסאפ ובין לבין מהרהר, משחרר את רצועת המחשבות, נותן למוח קצת חופש פעולה. אולי זה רק אצלי ואולי לא, חגים זה תמיד זמן כזה שהראש מציף את עצמו בזיכרונות, שהעבר שכבר מזמן הונח עמוק באיזו מגירה נעלמת מוצא את דרכו לקידמת הבמה.

שם עמוק בפנים מתנהל מאבק כזה שסופו ידוע מראש, לחשוב או לא לחשוב, לגעת שוב בכאב או שמא לדחוק אותו למגירה עמוקה יותר, לפתוח שוב כמה פצעים ישנים שלעולם לא הגלידו או לשמור אותם סגורים ונעולים, לחטט בזיכרונות שמעלים עצב או להתעלם ולחפש דברים אחרים לחשוב עליהם.

ולמה ידוע מראש, כי אני כבר יודע שמהמחשבות האלו אסור להתרחק, שהפצעים לעולם לא יחלימו אם אשמור אותם נעולים וחתומים באיזו קבוצה נעלמת של תאים אפורים אי שם בקצה המוח שלי.

אט אט אני שוקע, גולש עם המחשבות לעולם אחר, העולם שפעם הייתי חלק ממנו ושהיום הוא זר לי כל כך, עולם בו אני מנסה לזהות את עצמי, מתקשה להבין את האדם הזה שהייתי, את החיים שהיו חייו - חיי, סימני השאלה מציפים אותי במהירות, הערפל הסמיך והדביק גולש לעברי ואני שם....נע על ציר הזמן, ארבע עשרה שנים לאחור...

הייתי שקוע עמוק בקריירה המקצועית שלי, במסלול החיים "שבחרתי" לעצמי. קיבלתי תפקיד ועוד יותר חשוב קיבלתי כרטיס ביקור שנשאתי בגאווה בנרתיק עור מיוחד שקניתי. ניהלתי חברת בנייה משפחתית בירושלים, בפועל הייתי "מופע של איש אחד" ועסקתי בכל תחומי הפעילות שלה לרבות הקשר עם האדריכלים והמהנדסים, בתהליכי הרישוי עם הרשויות המקומיות, בהתנהלות אתרי הבנייה, בקשר עם עורכי הדין שטיפלו בעניינים המשפטיים השונים, בשיווק ובמכירת הפרויקטים, באכלוס ובתיקון הדירות ובעוד שלל גדול של עיסוקים שונים ומשונים.

זה היה עוד בוקר רגיל של עבודה, בשש בבוקר פקחתי עיניים, הערתי את הילדים, ארוחת בוקר קלה וסנדביצ'ים, צמות, שביל באמצע, תיקים, הסעה לגן ולבצפר ואני בדרך למשרד לעוד יום עמוס וצפוף. בעשר סיימתי את סבב הבוקר הקבוע של מיילים, דואר, טלפונים דחופים ויצאתי לבקר באחד מאתרי הבנייה של החברה.

הדיירים די אהבו אותי, הייתי עבורם "כותל" של תלונות ובקשות והפגישה של הבוקר היתה אחת מפגישות רבות שיזמתי בנסיון "להוריד" אותם מהכוונה לתבוע לנו את הצורה.

באחת עשרה כבר מיהרתי לכיוון החניון וירדתי במהירות בגרם מדרגות השיש החלקות. הפגישה הסתיימה בטונים מסוייגים אבל עם פתח לתקווה, בראשי עדיין הדהדו הדברים שנאמרו. ברגע של חוסר תשומת לב החליקה רגלי הימנית על אחת המדרגות, ניסיתי לשלוח יד ולאחוז במעקה הברזל אך רק החמרתי את המצב, רגלי השנייה איבדה את שיווי המשקל, גופי הסתובב במהירות, עפתי לאחור עד שראשי נחבט בעוצמה בלוח השיש הבוהק שכיסה את המדרגה האחרונה.

שכבתי שם המום כמה דקות, בעיניים שחור, כאבים בכל הגוף, מנסה לאסוף את עצמי. לא הצלחתי לעמוד, הרגליים לא נשמעו לי, בראשי הלמו אלפי פטישים. שכבתי על השיש הקריר מביט אל הכחול העמום של השמיים שהבליח בזוית המדרגות. האמת, לא זוכר כמה זמן חלף עד שהצלחתי לקום ולדדות אל המכונית.

היה זה יום משמעותי בחיי, יום שסימן את תחילתו שינוי, שינוי שהתרחש רק תשע שנים מאוחר יותר.

עשר שנים חלפו מאז נכנסתי בשערי האוניברסיטה העברית שבהר הצופים בדרך למסלול המפרך של לימודי הכלכלה. עשר שנים במהלכן לא טרחתי לעצור לרגע ולשאול את עצמי לאן אני הולך, מה בעצם אני רוצה, האם טוב לי, האם אני מאושר. ובעשר השנים האלו אפשר לומר שהייתי עיוור, התקדמתי למקום לא ידוע, סבלתי מכל צעד שעשיתי ומצאתי את עצמי במקומות שחשבתי שרציתי להיות בהם אבל ממש לא רציתי.

סיימתי את השרות הצבאי והכל היה ברור, נישואים, טיול, לימודים, עבודה, ילדים, דירה, משכנתא...המסלול שנקבע מראש עוד לפני שהייתי ממש בתמונה ואני הייתי בו רק שחקן, כמו בובה על חוט. לא זוכר את עצמי תוהה בכלל, לא זוכר שעברה במוחי המחשבה "לאן כל זה מוביל". זה היה מאוד נוח לצעוד במסלול ידוע, הכל היה צפוי, התחנות היו מוכרות, נוח אמרתי אבל עצוב ומתסכל התכוונתי.

וכך, ברגע אחד, הכל נקטע. המסלול, הדרך, התחנות, כל מה שתכננתי, כל מה "שידעתי" על העתיד, הכל התפוגג.

"ביליתי" שבועות בבתי חולים ובסדרות אינסופיות של בדיקות. רנטגן וסי.טי. לא הספיקו והיה לי הכבוד לבקר במחלקת ההדמייה במרתפי הדסה ולשכב בחושך בתוך מגירת ה- MRI הרועש.

פריצה בארבעה דיסקים בצוואר, זו היתה האבחנה. הכאבים הפכו להיות חלק משגרת יומי ולצידם ההתייעצויות הבלתי נגמרות, הבירורים אחרי תרופות או טיפולי פלא שיקלו עליי ולו במעט.

בלי להרגיש גלשתי לפרק נוסף בחיי, פרק אפל מלא בכאב, תסכול, פחד ועצב. הכאבים ניהלו אותי, היו ימים טובים בהם הכאב נחלש, והיו ימים אחרים שממש לא תפקדתי. שנתיים שלמות הייתי בבית, צמוד למיטה או מקסימום לכורסת הטלויזיה, צמוד לתרופות, חסר תועלת, עסוק בלמלא את היום שלי בשטויות רק כדי להירדם בחצות לעוד לילה של כאבים.

אחרי שנתיים בהם הגעתי לכל מטפל או מטפלת שרק שמעתי עליהם, אחרי כמויות של תרופות חסרות תועלת, אולי משהו בקופסא שלי התחיל לזוז, לא שאני זוכר אבל כנראה שהתחלתי להבין שאני חייב להוציא את עצמי מזה וששום דבר ואף אחד לא יעשה את זה עבורי.

הרגשתי שמציאות החיים שלי בלתי אפשרית. החלטתי להתנדב כי לעבוד לא יכולתי, פעם בשבוע לשעה או שעתיים ואחר כך פעמיים ושלוש לחצי יום, בשבוע השלישי כבר התייצבתי מידי בוקר, משקיע את כל כולי בעבודה.

היה מדהים אבל היום אני מבין שהיה גם עצוב, כי די מהר חזרתי למסלול.

למסלול? כן למסלול החיים הכל כך מוכר, אותו מסלול שנקטע באותו יום ארור על מדרגות השיש החלקות. בלי לשים לב, ובלי להקדיש מידה מספקת של תשומת לב ומחשבה חזרתי בדיוק למקום שעזבתי, לדרך היחידה שהכרתי.

שנתיים כמעט התנדבתי אבל בעצם עבדתי, עבדתי קשה, מצאת החמה ועד שעות הלילה המאוחרות, הייתי אחוז בתזזית ממש. וממתנדב הפכתי לעובד בשכר ומשם למנהל. העבודה הייתה נוחה לי, מילאה את יומי במשימות שונות, שקעתי בה עד צוואר בלי לשים לב בכלל.

עוד שלוש שנים חלפו וזה היה רק טבעי לעבור לתפקיד הבא שהיה הכי קרוב שמצאתי לתפקיד שאותו "עזבתי". עוד שנתיים במקום שהיה הכי לא מתאים לי, במקום שכל כך לא אהבתי ועדיין דבקתי במסלול החיים שלי, ממשיך הלאה בלי לעצור.

יום אחד, בשבוע האחרון של שנת 2008 זה נגמר, כל מה שהמוח לא רצה להגיד לעצמו, כל הדברים שנמנעתי מלהשמיע לעצמי, קיבלו ביטוי פיזי, הגוף שלי החליט לעצור את הכל ולהגיד את דברו. הכאבים שהיו באים והולכים, הכאבים שכבר התרגלתי לחיות איתם, הכאבים חזרו במנה כפולה ומכופלת. הגוף שלי סרב להתרומם מהמיטה, הרגשתי משותק ממש, לא יכולתי לזוז, בקושי הצלחתי לנשום.

הייתי צמוד למיטה כמה ימים, ובסיועם של משככי כאבים חזקים הצלחתי להגיע לרופא שפסק שעליי לעבור ניתוח ומיד.


בנקודה זו חלה התפנית ששינתה את חיי, החלטתי לעבור את הניתוח, החלטתי לצאת אל הלא נודע והלא נודע התפרץ במלוא עוצמתו. יום אחר כך פוטרתי מעבודתי, הכל קרס סביבי. הרגשתי שאני מאבד הכל.

הימים חלפו לאיטם, הניתוח נקבע לתחילת פברואר ואני ביליתי את שעותיי מול המחשב, חוקר את הניתוח, הסיכונים, הסיכויים, השיקום....

בין לבין, בלי ששמתי לב משהו בלתי מובן קרה, לאט לאט חלחלה בי ההרגשה הבלתי הגיונית, התחושה שנוגדת כל הגיון וממצא רפואי, הכאבים הלכו ונחלשו.

אלו היו הימים שבהם "נפל" אצלי בראש אסימון ענק, ימים שבהם הבנתי שהייתי עקשן כמו פרד, שהגוף סימן לי כבר מזמן להוריד הילוך, לעצור, לחשב מסלול מחדש. הגוף סימן והראש התעלם, המחשבות עסקו בשלל של שטויות ולעולם לא חדרו מבעד לשכבת המגן שיצרתי בראשי מול שאלות רבות שלא היו לי תשובות עליהן.

עולמי הלך והשתנה ולניתוח הגעתי כמעט ללא כאבים. אושפזתי, נותחתי, שוחררתי, ויצאתי לעולם כאדם חדש, אדם אחר. הכעסים שהיו בי, התסכולים,  על פיטוריי, על העולם שהיה לי ונעלם, הם הלכו ודעכו. עדיין לא ראיתי את האור בשום קצה של מנהרה אבל גם לא הרגשתי שרכבת משא חסרת מעצורים דוהרת לעברי.

כל זה היה לפני שבע שנים, שבע שנים של חופש, שבע שנים של יציאה מעבדות פנימית לחירות אישית, שבע שנים שבהן חיי השתנו מקצה לקצה.

מחשבות של פסח, מחשבות על חירות פנימית, מחשבות על העבר על ההווה, מחשבות על מה שהיה ועל מה שיש, מחשבות על השינוי, מחשבות על החופש ומחשבות על האושר האמיתי.

חג פסח שמח 

דן כהן,
מאמן אישי ומנטור עסקי

האם כלבים אוהבים מחברות ואיך זה קשור לעסק שלך?

למעלה מ-7 שנים אני מלווה בעלי עסקים,  שנים שבהן פגשתי מאות בעלי עסקים שונים ומגוונים, עורכי דין, אדריכלים, בעלות בוטיקים, מדריכות כושר ופילאטיס, בעלי מוסך, שרברבים, קבלני שיפוצים, מהנדסי בניין, מסעדנים, מטפלים, מאמנים ועוד ועוד.

אם אני נדרש לסוגיה המשמעותית ביותר, לנקודה שתמיד הנחתי על שולחן העבודה בתהליך הליווי הרי שהיא עוסקת במידת ההשפעה של בעלי העסק על התוצאות העיסקיות.

האמת שכבר מילדות התרגלנו להטיל את האחריות לכישלונות ולטעויות שלנו על אנשים או על כוחות שאינם קשורים אלינו, בכיתה א' או אולי זה היה בכיתה ב' נכנס מאיר לכיתה באיחור, המורה נעצה בו עיניים של "מה זה האיחור הזה" והוא בלי למצמץ ענה "גנבו לנו את האוטו". מאיר שגר 5 דקות מבית ספר ולאבא שלו בכלל היה קטנוע.... וכמובן שהתירוצים הנפוצים "הכלב אכל לי את המחברת", "סבתא חולה", "נולד לי אח" נשמעו בכיתה לפחות אחת לשבוע. כן מסתבר שבשנות ה-70 כלבים אהבו אז מחברות, מאוד,  ואחים, הם נולדו כמעט כל שבוע....

לצערי בעלי עסקים רבים נוטים לחפש ולהטיל את האשם על מצב העסק שלהם בכל מה שלא קשור אליהם, בתחרות, במזג האוויר, במצב הכלכלי, בזמינות מקומות חניה ובעצם במה לא. ואותי זה תמיד מחזיר למאיר ולאוטו ש(לא) גנבו לאבא שלו.

האמת שזה מאוד נוח להטיל את האשם על כוחות שאינם קשורים אלינו ולו מן הטעם הפשוט שאין לנו יכולת להשפיע על אותם הכוחות או במילים אחרות עבורנו הם חלק מהמציאות שפשוט מתרחשת סביבנו ואין לנו כל השפעה עליה.

אם אין לנו השפעה על מה שקורה אנחנו חסרי אונים, ובעיקר לא אחראים למה שקורה.

גם אם ניקח את הדוגמא הכי בנאלית של בעל עסק שמאחר לפגישה ותולה את האשם בפקקי תנועה לא צפויים שהיו בדרך הרי שגם באירוע שכזה אי אפשר להתעלם ממידת האחריות האישית של המאחר. 

אבא שלי עליו השלום שהיה "יקה" בכל רמ"ח אבריו, עבד כיועץ כלכלי והיה נוסע מידי יום לביקורים ולפגישות במפעלים ועסקים בכל רחבי הארץ.  באותם הימים מערכת הכבישים היתה הרבה פחות מפותחת מהיום, כלי הרכב היו פחות נוחים ואמינים ועל ווייז אין בכלל מה לדבר. למרות זאת, לעולם לא איחר לפגישה, גם אם היה צריך לצאת בשש בבוקר כדי להגיע לכרמיאל בשעה תשע. ותאמינו לי שהיו גשמים, כן, היו פקקים וגם תאונות לא צפויות....אבל הוא דאג תמיד לקחת מרווח בטחון מספיק כדי להגיע לפגישה המיועדת חמש דקות לפני הזמן שנקבע. 

כי מי שמאחר תמיד, נוח לו להאשים את כל העולם, את הפקקים, את מזג האוויר ואשתו בעיקר כדי לא לקחת אחריות על עצמו, כך באיחורים וכך בכלל ובהתנהלות העסקית.

לסיכום, הצעד הראשון לשינוי בכל מה שקשור לעסק שלך, בעיות, תקלות, הגדלת נפח עבודה, תקיעות, הכנסות לא מספקות ועוד שאר מריעין בישין, הצעד הזה הוא שלך, צעד שמחייב אותך לקחת אחריות על עצמך, על ההחלטות והבחירות שאתה לקוח, על ההתנהלות שלך ביום יום, על מידת ההשקעה ומידת העקביות שלך, על מי שאתה בעסק, צעד ראשון אבל כל כך משמעותי.

תזכרו, כלבים לא ממש אוהבים מחברות....

דן כהן - מאמן ויועץ עסקי  2C2B