365 ימים של זכרון

בין שני הקברים, על שרפרף עץ נמוך, היא יושבת שפופה. בפנים חתומות חרושות קמטים של צער כאב ויגון, של אינספור לילות של בכי, של אלפי ימים שהם אינם. היא נשענת על אחד הקברים, דממה מסביב, רחש הרוח בין ענפי האורנים שסביב נשמע רועש מתמיד.

אשה נדירה ומיוחדת שקברה שנים מבניה, נפרדה מהם לעד. קברה אותם ובחרה בחיים.

בכל בוקר היא אוספת את עצמה, מגייסת כוחות עלומים, מניעה את הרכב ויוצאת לדרכה. פעם בשבוע לעיתים פעמיים עוברת בבית העלמין, מסירה את האבק שדבק במצבות הדוממות, יוצקת מעט מים בערוגות הפרחים הקטנות ומתייחדת איתם, עם שני בניה שאינם.

בחרה להיות למען אימהות ששכלו בנים יקרים ולמען אבות ששכלו את גאוותם, למען יתומים ששוב לא יפגשו את אביהם ולמען אלו  שנשארו אך חייהם התנפצו לאלפי רסיסים.

בדרכה האצילית היא זוקפת ראש ומקדישה את חייה, ימים כלילות, בשקט במסירות אין קץ ובאהבה שאינה תלויה בדבר.

היא מעניקה מעצמה, תומכת באימהות אחרות, נותנת כוחות לאלמנות שנחלשו, סוללת דרך של נתינה טהורה.

והכוחות האדירים האלו מאין?

השכול שהיכה בה פעמיים, צרב את נשמתה וחתך בליבה  אך לא הביס ולא הכניע.

הכאב החד מפלח את ליבה שעה שעה, נשמתה גזורה לאלפי פיסות, ובתוך כל זה היא בוחרת בחיים למען החיים ולמען שני בניה שבמותם קידשו את החיים.

מותם עבורה הוא פצע פעור ומדמם שלעולם לא ירפא ולא יגליד.

היא יודעת שלאבל ולכאב כוחות אדירים שמושכים אותה למטה.

היא יודעת להיזהר מהם, לתת להם מקום, לכאוב ולהתאבל אבל לשמור על עצמה, לשמור על החיים ולתת באהבה לאלו שכוחם אבד.

יום הזיכרון הוא יום האבל הלאומי של כולנו על מותם של חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה. עבורה, יום הזיכרון הוא עוד יום של זכרון, יום אחד מתוך 365 ימי זיכרון בכל שנה, בשמונה השנים האחרונות.

בכל יום כזה של זיכרון היא מושיטה ותומכת באימהות ובאבות שנותרו בכאבם. הכוחות שיש בה חיזקו כבר מאות מהם. בזכותה, רבים מצאו את הדרך להעלות שוב חיוך על פניהם, מצאו סיבה לקום בבוקר, מצאו כוחות לבחור בחיים מידי יום. והזכות הגדולה הזו היא הסיפור האמיתי של חייה. 

לא אציין את שמה של אשה יקרה ומיוחדת זו, אני יודע שזהו רצונה.  

סיפור חייה ראוי שיגע בכולנו, יעורר בנו מחשבה נוספת על הערך של החיים, על אהבת הזולת, על נתינה למען אחרים. ושנזכור שבינינו אלפי משפחות, אמהות שכולות, אבות שכולים ויתומים שעבורם כל יום שעובר הוא יום זיכרון אישי.

דן כהן

מציאות או דמיון

"מדהים, מה אני מספר לעצמי ומה בעצם התרחש במציאות" במילים אלו סיכם דניאל את הפגישה האחרונה שלנו.

את דניאל (32) אני מלווה כבר כמה חודשים. האמת, הוא עשה שינוי מדהים בחייו ודרך יוצאת דופן בהיכרות עם עצמו, בחיזוק הערך העצמי שלו, בקריירה וביחסים עם הוריו.

דניאל רשום לכמה אתרי היכרויות, ולאחרונה רענן את הכרטיס שלו, הוסיף תמונה עדכנית,  והתחיל שוב לקבל פניות מנשים, פניות המחמיאות לו מאד.

"אחת הפונות, רווקה בת 29 עשתה לי את זה" הוא אומר בעיניים בוהקות, "התקשרתי אליה מיד כשקיבלתי את הפנייה שלה, שוחחנו ארוכות והיא לחצה שניפגש כבר באותו הערב. לא התאים לי, קודם כל היו לי תכניות ושנית העדפתי להיות יותר מאופס על עצמי לפני שניפגש. אבל היא לחצה ולחצה, דיברה בשטף ולא נתנה לי להשחיל מילה. בסוף כשעצרה לקחת אויר אמרתי לה שזה פשוט לא מתאים לי הלחץ הזה, שאני לא רוצה להיפגש וסגרתי את הטלפון"

אני מביט בו, סערת רגשות חולפת על פניו. "הייתי בנסיעה הביתה, כל כך הייתי נסער, הבטן הכאיבה לי, כאילו דקרו אותי בסכין. עצרתי על השוליים וניסיתי לנשום כמו שלימדת אותי"

נתתי לו כמה דקות להסדיר את נשימתו, "נרגעתי קצת ואז החלטתי להתקשר אליה ולהתנצל על השיחה הקודמת, להגיד שקצת נלחצתי"

"בסוף נפגשנו באותו הערב , השיחה בבית הקפה נמשכה בלילה סוער במועדון תל-אביבי ידוע והסתיימה ממש בשעות הבוקר בחדר השינה שלי. "מאז" סיים "אנחנו ביחד כבר עשרה ימים ברציפות, לא נפרדנו לרגע"

דניאל המשיך ותיאר בכעס ובעצב, במשפטים כואבים, מערכת יחסים שואבת ואינטנסיבית, מאיימת, ותלותית.

"אז מה בעצם קרה בימים האלו?"

"טיילנו ביחד, ביקרנו את הורי, יצאנו לרקוד, בילינו בטירוף, התעלסנו, הסתמסנו, והכול נונ סטופ 24/7. ובכל הימים האלו לצד הכיף והטירוף הבטן הכאיבה לי מאוד, הדקירות הלכו והתעצמו"

דניאל הרגיש שהקשר מתחיל להכביד עליו, הרגיש את העייפות משתלטת עליו, בוקר אחד נאלץ לבטל פגישה חשובה פשוט כי לא היה מסוגל לקלף את עצמו מהמיטה, הרגיש שהבחורה הנחמדה ממש נדבקת אליו וחונקת אותו. ובמשך היום בזמן שכל אחד מהם פנה לעבודתו לא הפסיקה לסמס לו, התקשרה אחת לשעה בדיוק, כתבה לו בפייסבוק והחליטה מה יעשו כל יום.

"למרות כל זה המשכת בקשר, אפילו הסכמת להכיר לה את הוריך, וויתרת על הבילוי השבועי עם החברים." עצרתי לרגע "אז איך זה נגמר?"

"בשבת כשהתחילה לדבר אלי בשפה פוגעת, הכאבים בבטן התעצמו, בקושי יכולתי לנשום. הייתי חייב לצאת למרפסת לנשום קצת אוויר. בפסק הזמן הזה הצלחתי להסדיר את הנשימה ולהסדיר גם טיפונת ממחשבותיי" אמר בכאב.

"נזכרתי בשיחות שלנו, ניסיתי להתחבר לגוף שלי, להקשיב לעצמי, לבדוק מה אני חש, מה הגוף שלי מספר"

"ומה שמעת" הבטתי בו בחמלה.

"זה מדהים אתה יודע, התחושות שלי כל כך מדויקות, הן ליוו אותי לאורך כל הדרך, החל בשיחת הטלפון הראשונה ועד לרגע שיצאתי למרפסת בשבת, אותן התחושות רק בעוצמה הולכת ועולה."

"מדהים" הוא מסכם "מדהים דרך איזה משקפיים וורודים צבעתי את המציאות, מדהים איך התעלמתי מכל המסרים ששלח לי הגוף, ומדהים לראות את הפער אל מול המציאות כפי שהיא"

הגוף שלנו, המסרים שהוא שולח, האיתותים שהוא נותן הם הסימנים שמשהו לא תקין, שמשהו לא מתאים לנו, לא טוב לנו. ההתעלמות מהמסרים האלו מרחיקה מאיתנו את התחושות הלא נעימות והמעיקות אך הן שבות וחוזרות, שוב ושוב ועוצמתן הולכת ומתגברת עד שאיננו יכולים להתעלם מהן.

להכיר את עצמנו זה אומר להקשיב לגוף שלנו, להיות ערניים לתחושות שלנו, ולהתאמץ ולהבין מה הגוף שלנו בעצם מספר לנו,

דן כהן אימון מצולם אישי ועסקי

העסק במשבר - יש מה לעשות!!!

שוב ושוב אני פוגש בעלי עסקים שמנהלים (או יותר נכון לא מנהלים) מערכת כספים מבורדקת, ותמיד תמיד עם אותם המאפיינים.

אין הפרדה בין החשבון העסקי לחשבון הפרטי, אין שום תכנון תקציבי, אין ניהול של מעקב תזרימי, (מושגים שאולי לחלק מכם לא בדיוק מוכרים), מחזיקים מספר כרטיסי אשראי, החשבונות בבנק נמצאים תמיד במשיכת יתר ובחריגה ממגבלות האשראי, צ'קים חוזרים, הלוואות מפה ומשם....

והתוצאה? עגומה!

ככל שהזמן חולף, הבלאגן הזה הופך להיות חלק אינטגרלי מהעסק, חלק שבו משקיעים את מלוא המרץ והזמן. כבר לא עובדים בשביל ליהנות ולהרוויח, כבר לא נותנים שירות בכיף ללקוחות, כבר לא נהנים מקפה וסיגריה עם ספק חשוב.

מצב הרוח ירוד ומבוקר ועד ערב עסוקים בלגלגל כספים מכיס לכיס, לכבות שריפות ולסתום חורים.

ואם נוסיף לכל זה גם התנהלות פזרנית, לא מבוקרת ומאוד לא אחראית בחיים האישיים הרי לנו מתכון מאוד בטוח לקריסת העסק. 

בעלי עסקים רבים נוטים להעמיס התחייבויות מחייהם הפרטיים על העסק, ויוצרים מצב בו העסק אמור לשאת על גבו שתי מערכות כלכליות מקבילות. העסק עשוי להיות ריווחי ומוצלח אך כאשר בעל העסק מעמיס עליו משקל הרבה יותר גדול מכפי שהוא יכול לשאת, העסק נכנס למשבר והתמוטטות היא רק עניין של זמן.

חיים, בעליו של עסק מצליח לשירותי גינון, החליט בעצה אחת עם אשתו להרחיב את ביתו. הרעיון הלך והתגבש ואיתו הצורך לגייס הרבה מאוד כסף לתהליך השיפוץ והבנייה. באופן טבעי חיים פנה לבנק שבו הוא מנהל את חשבון הבנק העסקי שלו. (לחיים אין חשבון פרטי ולאשתו חשבון בנק סגור מתקופת עבודתה כמורה)

הבנק "ברוחב לב נדיר" לדברי חיים, נאות להעמיד לרשותו אשראי גבוהה בצורת משכנתא והלוואה נוספת. לטובת ההלואה שיעבד הבנק את שלושת הרכבים של העסק ולטובת המשכנתא את המגרש והבית שעליו. סך ההחזר החודשי לשתי ההלוואות עמד על 17,500 ₪.

חיים רגיל לגלגל בין אצבעותיו סכומים גדולים, גדולים פי כמה מסכום ההחזר שקבע הבנק. לכן, בלב חפץ חתם על מסמכי ההלוואות ויצא לדרך שמח וטוב לב.

אט אט התברר שמשהו לא בסדר.

"מחזור העסקים ירד בצורה חדה" מספר חיים "היקף העבודה בכלל בירידה מתמדת ואילו ההוצאות לא משתנות"

התחלנו לעשות סדר ובנינו תכנית תקציבית לעסק של חיים, לצד התקציב בנינו גם תכנית תזרימית שמשקפת את כל ההתחייבויות הנוכחיות והעתידיות של העסק.

ככל שהתקדמנו בהכנת התקציב והתזרים הלכה והתבררה תמונה קשה. מצד אחד העסק של חיים עובד טוב, מחזור העסקים כמעט ולא ירד, והריווחיות טובה. מצד שני סך ההתחייבויות של העסק גדול ומידי חודש הוא הולך וגדל תחת נטל של ריביות, חריגות ופיגורים.

בבניית התקציב בודדנו את ההוצאות שקשורות באופן ישיר לעסק מול שאר ההוצאות. התברר כי כ-50% מהוצאות העסק הן הוצאות מימון לבניית הבית לרבות החזר ההלוואות.

במילים פשוטות – חיים העמיס על העסק שלו הרבה הרבה יוצר מכפי שהעסק יכול היה לשאת.

ההמשך היה קשה וכואב, אך כדי להציל את העסק, את מקור הפרנסה של המשפחה, נאלצו חיים ואשתו "לרדת מהעץ", למכור את הבית, לפרוע את ההלוואות ולקנות דירה גדולה ומרווחת בבית דירות יפה בפאתי העיר.

"אם היינו נפגשים שלושה חודשים מאוחר יותר, הסיפור היה אבוד" אומר חיים בכאב המלווה באנחת רווחה, " הייתי מפסיד את התחתונים ונשאר בלי העסק ובלי הבית"

המשך יבוא..

דן כהן

דן כהן מאמן אישי ומנטור עסקי
 

איפה נמצאת החירות האמיתית שלנו

תקופת הפסח וכולם מדברים על "ניקוי מגירות", על איוורור מזרונים, הסרת אבק יסודית, שיפוץ הבית, תיקונים וצבע, על הרחיצה השנתית לאוטו, על החלפת ריהוט ו...הרשימה עוד ארוכה.

קצת פחות מיומיים לליל הסדר ואני כותב על סדר קצת שונה, סדר עם עצמנו.

אז על החירות שלי כתבתי במאמר אחר, אבל רגע לפני שתמשיכו לקרוא וכדי שכולנו נשדר על אותו גל אני מציע שכל אחד יחשוב על משפט אחד או שניים (אפשר גם יותר) שמתארים איזושהי מגבלה  שלכם, כל מגבלה זה ממש לא משנה, חישבו וכיתבו אותם על נייר, היפכו אותו (כן זה חשוב) והמשיכו לקרוא.

כולנו מכירים את צמד המילים "מעבדות לחירות", את העבדות אנו נוטים לייחס לכל מה "שצריך" לעשות ואת החירות מייחסים לשחרור זמני מכל אלו, מכל מה "שצריך".

הדרך הארוכה שלנו לעבדות זרועה בחוויות החיים שלנו מילדות, כאספנים כרוניים שוב ושוב אנו מלקטים  שלל של מגבלות על עצמנו, מגבלות שמשקפות אמונות, דעות קדומות, תפיסות עולם, מחשבות ומסקנות ושלעיתים רבות אין בינן ובין המציאות דבר.

אנו מנהלים את חיינו דרך אינספור החלטות ובחירות שמאוד מושפעות מאיך אנו רואים את עצמנו, ממה שאנו מאמינים על עצמנו ועל היכולות שלנו. מבהיל קצת לחשוב עד כמה מושרשות בנו כל המגבלות האלו ובעיקר עד כמה הן מנהלות אותנו בכל רגע ורגע, בכל החלטה ובחירה כמעט שאנו עושים.

אנו מתייחסים למגבלות האלו כאל דבר ממשי, ונותנים להן ביטוי מילולי מאוד ברור, "אני לא יכול" או "אני לא מסוגלת", "זה בלתי אפשרי" או "בזה אני לא טובה", "בחיים לא אצליח" או "אני כשלון"  ואלו רק דוגמיות לאוסף המשפטים השגור בפי כל.

עכשיו קחו את הנייר, אותו נייר שהנחתם בצד (שיישאר הפוך בבקשה)  וכתבו מצידו השני שלושה דברים שמאוד רציתם לעשות אי שם לאורך חייכם וויתרתם עליהם  (אפשר גם לכתוב חלומות שהיו לכם ולא הגשמתם אותם)

מתחת לכל אחד כתבו את הסיבות העיקריות שהביאו אתכם להחלטה לוותר על אותו הרצון או החלום.

בהחלט נייר מעניין, בצידו האחד מגבלות ובצידו השני רצונות, ויתורים וסיבות. 

זהו. אני מאמין ומקווה שבשלב הזה כבר גיליתם קשר מעניין בין החלומות והרצונות שנשארו במגירות ובין המגבלות שלכם.

החירות האמיתית עבורי אינה שחרור ממשהו ובטח שלא זמנית, החירות עבורי היא היכולת לבחור ולהחליט בחיי מתוך רצון בלבד ובחופש מוחלט ממגבלות. חירות היא תוצאה של תהליך השלת המגבלות האלו דרך בדיקת כל אחת מהאמונות, תפיסות העולם והדעות הקדומות שלנו.

ככל שנתמיד בבחינת המגבלות, ככל שנבין איפה ולמה אספנו אותן לתודעתנו וככל שנבין מה בדיוק המגבלות האלו מאפשרות לנו לומר על עצמנו, ושהן בעצם נותנות אישור לאמונות ולתפיסות העולם שלנו כך נוכל להשיל אותן, להגדיל את החירות הפנימית שלנו, החירות האמיתית ולצאת מעבדות לחירות.

אז שיהיה לכולנו חג פסח שמח ו...שנצא כולנו מעבדות לחירות.

דן כהן אימון מצולם אישי ועסקי

.

העסק הוא קודם כל את ואתה

יעדים ומטרות, נראה לי שאלו שתי מילים שכל בעל עסק שאני פוגש משנן אותן ביראת כבוד.

 

האמת, אני בעד. הצבת מטרות עסקיות ויעדי מכירה או רווחים מאפשרת הנחת תשתית נכונה לסלילת הדרך הנכונה לצמיחת העסק ולהתפתחותו.

עד כאן הכל טוב ויפה!

אך מה קורה כשאנו לא מצליחים לעמוד ביעדים שהצבנו או שהמטרות שלנו רק הולכות ומתרחקות מאיתנו?

אולי נחשוב לרגע מה המשמעות של הצבת יעדים ומטרות. לכאורה זה ברור שאנו כבעלי עסק שואפים להגדלת הרווחים או המכירות, שואפים לפתח את העסק ולהוביל אותו למקומות שהגדרנו.

כולם רוצים להכניס יותר כסף, הרבה כסף, ונכון שכולנו רוצים שהעסק יגדל השנה, ושבשנה הבאה נפתח סניף נוסף, שנשכור עוד שלושה עובדים ונקנה משאית..ו..ו..ו..

אבל רגע לפני כל אלו, איפה אנחנו בסיפור הזה?

כאשר אנו קובעים יעד, ישנן שתי אפשרויות:

• ·         שאעמוד ביעד ואמשיך אל היעד הבא
• ·         שלא אגיע ליעד והעסק יתקע.

מכירים את זה כשאתם חושבים לעצמכם שהחודש הקופה תגיע ל – 40,000 ₪ ובפועל בסוף החודש מסתבר שהיא עומדת רק על 25,000 ₪.

אז חוץ מהבאסה, האכזבה, התסכול ולעיתים פיזור האשמות לכל עבר, מה בעצם קרה לנו?

אם אני לא עומד ביעד שהצבתי לעצמי בעצם אני לא עומד במילה שלי, כלומר הערך של המילה שלי בירידה וכמוהו גם הערך שלי בעיני עצמי.

 שאלות שבדרך כלל עולות בהקשר זה:

·         האם אני יודע לנהל את העסק?

·         האם אני טוב, מוצלח, חכם, מבין, מוכשר?

·         האם אני יודע מספיק?

·         האם אני בכיוון הנכון?

השאלות האלו לוקחות אותנו למטה, מחלישות אותנו, שואבות מאיתנו אנרגיות, מתסכלות ורק מגבירות את ההרגשה הלא טובה. ברור לנו שבדרך כזו, אנחנו נשאבים לליבה של מערבולת שעלולה בסופו של דבר להביא לקריסת העסק.

לתחושת הערך העצמי, חיזוקה וביסוסה יכול לתרום מאוד התהליך של הצבת מטרות ויעדים אבל, וזה אבל חשוב, העמידה או אי העמידה בהן תשפיע על תחושת הערך שלנו לחיוב או לשלילה בהתאמה.

אז מה עושים?

אני מציע לפעול בדרך של בהירות ודיוק ולהציב בפנינו מטרות ויעדים שאנחנו מרגישים ומאמינים שנוכל לעמוד בהם.

כשאנו מציבים יעד או מטרה כדאי לעצור ולשאול את עצמנו האם מדובר בפנטזיה או בחלום, או האם מדובר ביעד שמחובר למציאות העסקית, יעד שיש לו פוטנציאל התממשות והסיכוי לעמוד בו הינו פונקציה של מידת  המחשבה, התכנון, הזמן, האמצעים והתמדה שלנו.

ככל שנשקיע זמן ומחשבה בתכנון כך נצליח להציב יעדים ומטרות קרובים, ברי השגה, כאלו שנוכל לעמוד בהם, כאלו שיתרמו בצרוה נכבדת לתחושת הערך שלנו.

יצירת בהירות ודיוק לגבי היעדים שאני מציב לעצמי ובדיקת ההיתכנות שלהם במבחן המציאות זוהי הדרך הנכונה והיחידה לבניית העסק שלנו כשהיא מבוססת על העצמת הערך שלנו קודם כל בעיני עצמנו בנייתו וביסוסו.

לפני קצת פחות משנה הייתה לי הזכות להשתתף בקורס על תורת הזן שהעביר תמיר מסס מ- Become One. על תמיר המדהים אכתוב בהזדמנות אחרת ובהרחבה ובינתיים אני מזמין לבקר באתר שלו. 

לא אשכח את אחד השיעורים שעסק בערך העצמי שלנו ועד כמה העמידה במילה שלנו כלפי עצמנו משמעותית לתחושת הערך העצמי. כשתמיר הסביר את המושג "לעמוד במילה שלי" עברה בי תחושה לא טובה בגוף שהתחילה בצמרמורת והמשיכה לדקירות חזקות בבטן.

ככל שהעמקנו בנושא הלכה והתעצמה בי הרגשה של בושה לצד תחושת עצב וכאב. האסימון שנפל היה ענק, ברור ומדוייק. כל כך הרבה פעמים בחיי הצבתי לעצמי מטרות, תיכננתי תכניות, הבטחתי לעצמי דברים, גדולים מאד וגם קטנים מאד. "לעשות הליכה בכל בוקר, להקפיד על תזונה נכונה, לנהוג בזהירות, לקחת חופש פעם בשנה, לרכב ביחד עם בני על אופניים"...רשימה ארוכה מאוד.

תמיד הייתי בודק את עצמי האם עמדתי במילה שלי מול אחרים, מול ילדי, חבריי, בת זוגי, העובדים שלי ואחרים. והאמת המרה, לעולם אבל לעולם לא בדקתי עד כמה אני עומד במילה שלי כלפי עצמי.

מאותו יום התחלתי בתהליך עבודה עם עצמי, החלטתי להציב בפני עצמי יעדים ולעמוד בהם. לצד ההחלטה הזו החלטתי לבדוק לגבי כל יעד שאני מציב האם הוא ראלי, אפשרי, מחובר למציאות ועד כמה אני מרגיש שאוכל לעמוד בו. היו יעדים שהתכווצו  והיו אחרים שירדתי מהם, יש יעדים רבים שעמדתי בהם ויש גם אחרים שגדלו, והובילו ליעדים נוספים.

דבר אחד חשוב אני יכול לומר על עצמי, תחושת הערך העצמי שלי הלכה וגדלה, התחושה שיש לי משמעות, שאני שווה, תורם, יכול...התעצמה.

הדרך  הזו שעשיתי ואני ממשיך בה היא הדרך שאפשרה לי להגדיל את העסק שלי ולהמשיך בפיתוחו.

זכרו, העסק הוא קודם כל אתם, ולחזק את עצמכם זה אומר לחזק את העסק.

דן כהן – אימון מצולם אישי ועסקי

תחושות בטן - נורות האזהרה שלנו

מכירים את זה שלוקחים החלטה ובפנים עמוק מהבהבת חלושות נורית קטנה ואדומה...שעושים צעד משמעותי בחיים ותחושת בטן אומרת לנו לעשות משהו אחר...

הסימנים שאנחנו לא בדרך שנכונה לנו הם רבים ותמיד תמיד במגמה של התחזקות...הנורות גדלות, מתעצמות, ולבסוף נוסף להן גם צופר חזק של סירנה.  ואז...אז אנחנו סוף סוף עוצרים ומחילים לשאול את עצמנו איך בכלל הגענו לכאן כשבכלל רצינו להיות שם.

גלעד, עו"ד תל אביבי, עוד היה בכיתה יא' כשחלם ללמוד משחק בבית צבי לאחר השירות הצבאי. גלעד חלם אך הוריו חשבו אחרת ודאגו גם לומר לו את זה בלשון מאד ברורה שלא הותירה מקום לספק, "אתה תהיה עורך דין, זה מקצוע מכובד ובזה תמצא פרנסה, ממשחק אי אפשר להתקיים".

כבר בחופשת השחרור נרשם ללימודי משפטים באוניברסיטת תל אביב, "ובגיל 27 מצאתי את עצמי מתמחה במשרד עורכי דין ותיק וידוע בתל אביב".

אני מביט בו ורואה עצב בעיניו, כתפיו שמוטות, הוא נראה עייף ונשימותיו כבדות.

"ספר לי על תחילת הדרך" ביקשתי.

"בחצי השנה האחרונה לשרות הצבאי התחלתי ללמוד לפסיכומטרי, ובכל כמה ימים סבלתי מעוויתות בבטן, דקירות כאלה עמומות"

"הגעת לרופא?"אני בודק

"איזה רופא, בקושי היה לי זמן ללמוד, ההורים לחצו כדי שלא אפספס שנה"

"תמשיך"

"כשנרשמתי ללימודים, התחלתי לסבול יותר מהבטן. היו לי כמה שבועות של גהינום, בהם התפתלתי מכאבים. רופא המשפחה שלח אותי לסידרת בדיקות, אך התוצאות הראו שבריאותי תקינה. עשיתי קצת דיאטה והכאבים חלפו.

"ואיך עברו הלימודים?"

לא אהבתי את המרצים, לא התחברתי עם כל החרשנים ובקושי עמדתי בדרישות המינימום לשנה ב'. באותו הזמן בקושי תיפקדתי, הכאבים בבטן הלכו והתגברו עד שהגעתי למומחה בגסטרואנטרולוגיה, עברתי שלל בדיקות מחרידות ובסופן אובחן לי חיידק בבטן. קיבלתי כמה סוגי טיפולים וכמויות אנטיביוטיקה שיכלו להרוג סוס ורק באמצע שנה ג' הכאבים נעלמו."

"ואיך הבטן מאז?" 

"היו שנתיים רגועות יחסית, ולקראת סיום ההתמחות, די התלבטתי איך להמשיך, לפתוח משרד פרטי או להמשיך כשכיר, ואז הכאבים חזרו, עברתי התקף של חודשיים בהם היית מרותק למיטה ממש"

"בסוף פתחתי ממשרד פרטי ומאז אני עצמאי" חייך במבוכה קלה.

"והבטן?" אני מקשה

"הבטן לא עוזבת אותי, הכאבים באים והולכים, לפעמים בקטנה ולפעמים זה ממש נורא"

"לפני חודש עברתי יומיים איומים הרגשתי שאני פשוט הולך למות, באמת. ואז ברגע של אינטואיציה הרמתי לך טלפון."

"הבטן ממש הייתה איתך לאורך כל הדרך ובתחנות המשמעותיות ביותר הגוף שלך ניסה לאותת לך, ניסה לומר לך משהו, אבל אתה התעלמת. הכאבים הלכו והתגברו, אבל אתה התעקשת. היית צריך להגיע למצב כל כך קיצוני כדי לעצור את ההליכה הזו בדרך שכל כך לא רצית"

את הסיפור של גלעד אני מכיר, אני שומע אותו בגירסאות דומות, שוב ושוב לקוחות מספרים לי על כאבים ומכאובים איתם התמודדו, עם צרות, מחלות ובעיות רפואיות בחייהם.

במהלך חיינו אנחנו מקבלים החלטות או עושים בחירות ולעיתים רבות בניגוד לרצון האמיתי שלנו ורק מתוך כוונה לרצות אחרים. במצבים כאלו, אצל רבים מאיתנו הגוף מתחיל  "לדבר", התרגלנו לקרוא לזה "תחושת בטן", בעצם הגוף שלנו מנסה לומר לנו משהו. 

ההתעלמות מתחושות הגוף היא התעלמות ממשהו לא נכון, משהו לא טוב שקורה בחיינו היא לא להקשיב לקול הפנימי שלנו.

הגוף הוא נורת האזהרה הכי טובה והכי אמינה עבורנו – תשתמשו בו.

דן כהן אימון מצולםאישי ועסקי

שותפות זה לא משחק ילדים

יוסי ואילן, שותפים שמנהלים ביחד עסק ידוע בתחום היופי באזור המרכז. העסק, שהוקם לפני ארבע שנים נקלע לקשיים תזרימיים, או במילים פשוטות, מפסיד כסף והרבה כסף.

מתברר שכבר זמן רב נאלצים השניים "להביא כסף מהבית" כדי להחזיק את העסק ורק טלפון כועס מאוד  ממנהל סניף הבנק שלהם גרם להם לעצור ולהבין שכך אי אפשר להמשיך.

יוסי ואילן, צעירים מוכשרים בתחילת שנות השלושים לחייהם פשוט משלימים זה את זה, הראשון תותח בשיווק ומכירות והשני איש אדמיניסטרציה וכספים.

שילוב מושלם?

במקרה שלנו שילוב כמעט קטלני.

כשהקימו את השותפות הגדירו חלוקת עבודה ברורה ביניהם כאשר כל אחד לקח אחריות על התחומים שבהם הוא טוב יותר. יחד עם זאת סיכמו כי ינהלו את העסק במשותף והחלטות משמעותיות יתקבלו על ידי שניהם.

ניסיתי לברר ביחד איתם איך העסק שהיו לו נתוני פתיחה כל כך טובים הגיע לחריגות גדולות ממסגרת האשראי ולחובות שוטפים לספקים ולנותני שירותים.

כשתיארו איך העסק התנהל בפועל התברר כי יוסי שהיה אחראי על השיווק והמכירות לא הביא לדיון משותף ולו החלטה אחת לאורך השנים. יוסי הוא שבאופיו כוחני, לא סומך על איש ואינו משחרר אחריות, לקח את כל ההחלטות שבתחום אחריותו לבד וללא כל בקרה, דעה ושותפות של אילן.

מאידך, אילן שהוא טיפוס סופר אופטימי מטבעו ניהל את התחום הכספי ולא היה מסוגל לקבל החלטות כלכליות משמעותיות. בפועל העסק התגלגל בדרך מלאת מהמורות וללא יד מכוונת ורק כאשר נתקע במכשולים קשים במיוחד או אז דווקא יוסי היה מקבל החלטה כיצד לנהוג.

מדהים היה לגלות ביחד איתם ששניהם לא היו מודעים להתנהלותם ולא שמו לב איך בעצם העסק מתנהל. 

יוסי היה בטוח שהוא שיחרר אחריות, סמך על אילן ואיפשר לו לנהל את התחום שבאחריותו בחופש תוך שהוא משתף את אילן בהחלטות משמעותיות  ואילו לאילן היה ברור שהוא מחובר למציאות מקבל החלטות ומבצע אותן בהתאם למצב בשטח.

התוצאה היתה הרסנית, העסק הלך והתדרדר, ההכנסות ירדו, ההוצאות גדלו והמינוס בבנק הלך וטפח.

 

כשהצגתי בפניהם את הפער הגדול בין המציאות העסקית ובין המצב כפי שסיפרו אותו לעצמם, נדהמו.

החיבור למציאות כפי שהיא, היה השלב הראשון והיסודי בתהליך האימון העסקי של יוסי ואילן, בדרך לשיקום העסק.

היום, העסק שלהם עולה על פסים חדשים, גם השיווק וגם הכספיים בידיים טובות, ומנהל הבנק..הוא נרגע כבר מזמן.

דן כהןאימון מצולם אישי ועסקי