יום ראשון, 26 בפברואר 2012

המציאות – מה קורה ומה אנחנו מספרים לעצמנו




הבוקר נפגשתי עם בני, לקוח חדש, לקוח שיש לו עסק בתחום הגינון.
כבר שנים שהוא חולם לעזוב את העסק ולמצוא זמן לעצמו לכל מיני תחביבים ועיסוקים אחרים.
והעסק, עסק מצליח מאד שמביא למשפחתו פרנסה בשפע רב ואפשר לומר שכבר צבר לרשותו הון שמספיק כדי לפרוש בכבוד ומבלי שיצטרך לדאוג יותר לנטל הפרנסה.

בשיחה שלנו בני מספר לי על החלומות שלו, על מה הוא יעשה ביום שאחרי הפרישה, על הטיול שיעשה סביב העולם...יצלם, יעשה קורס שייט יאכטות, יצא לחופשה ארוכה, ינוח....והרשימה עוד ארוכה.
כשתם שלב החלומות ביקשתי ממנו לתאר לי איך העסק מתנהל כעת, איך הוא מתנהל בעסק, איפה ישנם קשיים, מה מפריע לו ואיזה שינויים הוא היה רוצה לעשות.

העסק, כמו הרבה מאד עסקים קטנים מתנהל כ- "One Man Show", יש לו אומנם עוד כמה עובדים אבל בתכל'ס הוא אחראי על כל מה שקורה בעסק והוא זה שמנהל אותו ביום יום, בטיפול בלקוחות, בקשר עם ספקים, בניהול הכספי ובאחזקה השוטפת.

בשנה האחרונה החליט שהוא עוזב, פרסם מודעת דרושים, חיפש מישהו מהתחום שימלא את מקומו בעסק. הוא ראיין וקלט לעבודה מספר עובדים, אחד אחר השני. כל אחד מהם עבד אצלו תקופה קצרה של בין יום יומיים לשבוע שבועיים ואחר כך עזב.

ביקשתי לברר מה גרם לכולם לעזוב בזה אחר זה, ובני מלמל כמה מילים לא מובנות, והתחיל לנוע באי נוחות על הכיסא שמולי. "עזוב" אמר "זה לא משנה, כולם היו על הפנים".
התעקשתי, "בני, למה כל העובדים האלה עזבו ואף לו אחד מהם לא נשאר?" שאלתי בחדות.
"הם לא התאימו לתפקיד" השיב קצרות, "אחד היה טיפש גמור, השני רשלן, השלישי ראש גדול מידי ו...."

"בני", קטעתי אותו, ו"מה בך, מה בהתנהגות שלך, גרם להם ללכת?" 

הרגשתי שהשאלה הנוקבת הזו לא נוחה לו, הנשימה שלו הפכה לקצרה יותר, הוא השתעל, כמעט נשנק, והביט לצדדים נמנע מליצור קשר עין איתי.

"מה הרגשת כששמעת את השאלה שלי" שאלתי אותו, והוא הביט בי בעיניים נוצצות משהו  "כעס, תסכול, עצבים" ירה בחדות, "פשוט רציתי לקום וללכת" הוסיף



שתקתי והבטתי בו, חשתי את הסערה שמתחוללת בראשו ובגופו. השתיקה הזו נמשכה דקות ארוכות. בסופן, הבחנתי בבת צחוק בקצה פיו, הוא העביר יד על זקנו הארוך ואז הרים את עיניו לעברי ואמר "אני גירשתי אותם, את כולם".

ששנינו הבנו שבני לא באמת ניסה למצוא מישהו שיחליף אותו בעסק אלא "סיפר" לעצמו סיפור כזה, הבנו שבני בעצמו הכשיל את כל העובדים שקלט.

כך נסללה הדרך לשיחה הבא שלנו שבה ננסה להבין, למה בני התנהג באופן כל כך משונה, מצד אחד רוצה למצוא מחליף, מפרסם מודעה, מראיין, קולט, עושה חפיפה ומצד שני "מגרש" אותם בזה אחר זה.

להבין למה בני אומר דבר אחד אבל מתנהג בחוסר התאמה מוחלט לדבריו וגורם להיפך הגמור.


דן כהן  אימון מצולם אישי ועסקי



יום שבת, 25 בפברואר 2012

אחריות - לקבל את עצמך


השבוע ישבה מולי אחת מהמתאמנות הותיקות שלי בפנים עצובות, היא מרגישה שמשהו תקוע, שדברים לא מתקדמים כפי שהייתה רוצה ובעצם היא לא ממש מבינה למה אינה מצליחה להתקדם.

לכאורה, כל הנתונים האובייקטיביים הראו שהכל בסדר וממש אין כל סיבה להרגשת התקיעות.
עבודה – יש, זוגיות – יש, חיי חברה עשירים – יש ויש, וחוץ מכל זה היא מלאה רעיונות ויוזמות.

בשבועות האחרונים היא הכינה טיוטה של תכנית עבודה לפרויקט חדש, במקצועיות רבה הכינה מצגת תואמת, קראה וחקרה בספרות רלוונטית  לתחום, למדה את השוק, נפגשה עם אנשים ואפילו הכינה סקיצה של פלייר לדיוור ישיר ללקוחות פוטנציאליים.

החלטתי לברר איתה מה בעצם קרה במציאות של חייה השבוע. הכיוון והשאלות נראו לה מוזרות ובעיקר מיותרות אבל היא בחרה "לזרום" איתי ולהשיב לשאלותיי. התברר שכאשר הייתה לה אפשרות להציג את החומר בפני אדם שיש לו תפקיד משמעותי ושיכול לקדם את הפרויקט היא קפאה על מקומה, הרגישה שאינה יכולה לדבר, הנשימה נעתקה מפיה והיא הרגישה פחד משתק.

המשכנו לחקור את הפחד ומהר מאד התברר שהפחד קשור ללקיחת אחריות על החומר שכינה, על התכנים שיש בו ועל התהליך שהוא מתעד. איך היא אמרה "זה לא אני בסיפור הזה...קשה לי עם זה"
"אבל" היא הקשתה, "החומר כולו מספר את הסיפור שלי, את התהליך שאני עברתי עם עצמי, זו בדיוק מי שאני ,כלומר קשה לי לקחת אחריות על התהליך שעברתי..."
"נכון" אמרתי, "ואיך את מגדירה אחריות"?
 "אחריות זה לשאת בתוצאות" זרקה, "ומה הן התוצאות" הקשתי....
"שהשתנתי, שעשיתי שינוי בחיי, שעמדתי ביעד שהצבתי לי" ענתה
"כלומר" סיכמתי, "לקחת אחריות זה לקבל את העובדה שאת עשית דרך ושאת עשית שינוי בחייך"

לפני שהגיבה שאלתי אותה בהתרסה,  "מי את בכלל שתעבירי סדנאות לאנשים, מה יש בך שיגרום לאנשים לרצות ולהשתתף בסדנא שלך"?

השאלה הזו נענתה במבט נדהם, נעלב, מפוחד, ולאחריו פרץ של דמעות ובכי ממושך וחסר נשימה.
עברו כמה דקות והיא נרגעה. ביקשתי את רשותה להניח לנושא ולשוחח על עניין אחר. היא הביטה בי בתימהון אולם היה זה קרש הצלה עבורה לצאת מהשיחה הכול כך כואבת שבא היינו.

ואז...אז הגשתי לה בלוק נייר ועט וביקשתי ממנה לכתוב את רשימת התכונות שבהן היא חזקה, מוכשרת, טובה...את הדברים שבהם היא מרגישה שהיא הכי הכי. ביד מהססת היא נטלה את העט ואת בלוק הנייר והתחילה לכתוב , עדיין מנגבת דמעה או שתיים בנשימות קצרות וחנוקות. אט אט הרשימה התארכה ואיתה חלפו הדמעות ונעלמו תוך שנשימותיה רגועות ומלאות.

באיזה שהוא שלב הרגשתי שההתעסקות במחשבה ובכתיבה ריתקה אותה כל כך, שהיא כל כך עם עצמה ...וראיתי חיוך קל עולה על פניה ואת גופה נינוח ורגוע. 

המתנתי בסבלנות עד שהרימה מבטה לעברי, מעט בהיסוס ובביישנות ואז אמרה לי בקול מאד צלול ובטוח...אני לוקחת את הרשימה לעבוד עליה בבית, יש לי עוד הרבה מה לכתוב.

דן כהן אימון מצולם אישי ועסקי