יום שלישי, 24 באפריל 2012

365 ימים של זכרון


בין שני הקברים, על שרפרף עץ נמוך, היא יושבת שפופה. בפנים חתומות חרושות קמטים של צער כאב ויגון, של אינספור לילות של בכי, של אלפי ימים שהם אינם. היא נשענת על אחד הקברים, דממה מסביב, רחש הרוח בין ענפי האורנים שסביב נשמע רועש מתמיד.

אשה נדירה ומיוחדת שקברה שנים מבניה, נפרדה מהם לעד. קברה אותם ובחרה בחיים.

בכל בוקר היא אוספת את עצמה, מגייסת כוחות עלומים, מניעה את הרכב ויוצאת לדרכה. פעם בשבוע לעיתים פעמיים עוברת בבית העלמין, מסירה את האבק שדבק במצבות הדוממות, יוצקת מעט מים בערוגות הפרחים הקטנות ומתייחדת איתם, עם שני בניה שאינם.

בחרה להיות למען אימהות ששכלו בנים יקרים ולמען אבות ששכלו את גאוותם, למען יתומים ששוב לא יפגשו את אביהם ולמען אלו  שנשארו אך חייהם התנפצו לאלפי רסיסים.

בדרכה האצילית היא זוקפת ראש ומקדישה את חייה, ימים כלילות, בשקט במסירות אין קץ ובאהבה שאינה תלויה בדבר.

היא מעניקה מעצמה, תומכת באימהות אחרות, נותנת כוחות לאלמנות שנחלשו, סוללת דרך של נתינה טהורה.

והכוחות האדירים האלו מאין?

השכול שהיכה בה פעמיים, צרב את נשמתה וחתך בליבה  אך לא הביס ולא הכניע.

הכאב החד מפלח את ליבה שעה שעה, נשמתה גזורה לאלפי פיסות, ובתוך כל זה היא בוחרת בחיים למען החיים ולמען שני בניה שבמותם קידשו את החיים.

מותם עבורה הוא פצע פעור ומדמם שלעולם לא ירפא ולא יגליד.

היא יודעת שלאבל ולכאב כוחות אדירים שמושכים אותה למטה.

היא יודעת להיזהר מהם, לתת להם מקום, לכאוב ולהתאבל אבל לשמור על עצמה, לשמור על החיים ולתת באהבה לאלו שכוחם אבד.

יום הזיכרון הוא יום האבל הלאומי של כולנו על מותם של חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה. עבורה, יום הזיכרון הוא עוד יום של זכרון, יום אחד מתוך 365 ימי זיכרון בכל שנה, בשמונה השנים האחרונות.

בכל יום כזה של זיכרון היא מושיטה ותומכת באימהות ובאבות שנותרו בכאבם. הכוחות שיש בה חיזקו כבר מאות מהם. בזכותה, רבים מצאו את הדרך להעלות שוב חיוך על פניהם, מצאו סיבה לקום בבוקר, מצאו כוחות לבחור בחיים מידי יום. והזכות הגדולה הזו היא הסיפור האמיתי של חייה. 

לא אציין את שמה של אשה יקרה ומיוחדת זו, אני יודע שזהו רצונה.  

סיפור חייה ראוי שיגע בכולנו, יעורר בנו מחשבה נוספת על הערך של החיים, על אהבת הזולת, על נתינה למען אחרים. ושנזכור שבינינו אלפי משפחות, אמהות שכולות, אבות שכולים ויתומים שעבורם כל יום שעובר הוא יום זיכרון אישי.


דן כהן



אין תגובות:

פרסום תגובה