יום ראשון, 22 באפריל 2012

מציאות או דמיון


"מדהים, מה אני מספר לעצמי ומה בעצם התרחש במציאות" במילים אלו סיכם דניאל את הפגישה האחרונה שלנו.

את דניאל (32) אני מלווה כבר כמה חודשים. האמת, הוא עשה שינוי מדהים בחייו ודרך יוצאת דופן בהיכרות עם עצמו, בחיזוק הערך העצמי שלו, בקריירה וביחסים עם הוריו.

דניאל רשום לכמה אתרי היכרויות, ולאחרונה רענן את הכרטיס שלו, הוסיף תמונה עדכנית,  והתחיל שוב לקבל פניות מנשים, פניות המחמיאות לו מאד.

"אחת הפונות, רווקה בת 29 עשתה לי את זה" הוא אומר בעיניים בוהקות, "התקשרתי אליה מיד כשקיבלתי את הפנייה שלה, שוחחנו ארוכות והיא לחצה שניפגש כבר באותו הערב. לא התאים לי, קודם כל היו לי תכניות ושנית העדפתי להיות יותר מאופס על עצמי לפני שניפגש. אבל היא לחצה ולחצה, דיברה בשטף ולא נתנה לי להשחיל מילה. בסוף כשעצרה לקחת אויר אמרתי לה שזה פשוט לא מתאים לי הלחץ הזה, שאני לא רוצה להיפגש וסגרתי את הטלפון"

אני מביט בו, סערת רגשות חולפת על פניו. "הייתי בנסיעה הביתה, כל כך הייתי נסער, הבטן הכאיבה לי, כאילו דקרו אותי בסכין. עצרתי על השוליים וניסיתי לנשום כמו שלימדת אותי"

נתתי לו כמה דקות להסדיר את נשימתו, "נרגעתי קצת ואז החלטתי להתקשר אליה ולהתנצל על השיחה הקודמת, להגיד שקצת נלחצתי"

"בסוף נפגשנו באותו הערב , השיחה בבית הקפה נמשכה בלילה סוער במועדון תל-אביבי ידוע והסתיימה ממש בשעות הבוקר בחדר השינה שלי. "מאז" סיים "אנחנו ביחד כבר עשרה ימים ברציפות, לא נפרדנו לרגע"

דניאל המשיך ותיאר בכעס ובעצב, במשפטים כואבים, מערכת יחסים שואבת ואינטנסיבית, מאיימת, ותלותית.

"אז מה בעצם קרה בימים האלו?"

"טיילנו ביחד, ביקרנו את הורי, יצאנו לרקוד, בילינו בטירוף, התעלסנו, הסתמסנו, והכול נונ סטופ 24/7. ובכל הימים האלו לצד הכיף והטירוף הבטן הכאיבה לי מאוד, הדקירות הלכו והתעצמו"

דניאל הרגיש שהקשר מתחיל להכביד עליו, הרגיש את העייפות משתלטת עליו, בוקר אחד נאלץ לבטל פגישה חשובה פשוט כי לא היה מסוגל לקלף את עצמו מהמיטה, הרגיש שהבחורה הנחמדה ממש נדבקת אליו וחונקת אותו. ובמשך היום בזמן שכל אחד מהם פנה לעבודתו לא הפסיקה לסמס לו, התקשרה אחת לשעה בדיוק, כתבה לו בפייסבוק והחליטה מה יעשו כל יום.

"למרות כל זה המשכת בקשר, אפילו הסכמת להכיר לה את הוריך, וויתרת על הבילוי השבועי עם החברים." עצרתי לרגע "אז איך זה נגמר?"

"בשבת כשהתחילה לדבר אלי בשפה פוגעת, הכאבים בבטן התעצמו, בקושי יכולתי לנשום. הייתי חייב לצאת למרפסת לנשום קצת אוויר. בפסק הזמן הזה הצלחתי להסדיר את הנשימה ולהסדיר גם טיפונת ממחשבותיי" אמר בכאב.

"נזכרתי בשיחות שלנו, ניסיתי להתחבר לגוף שלי, להקשיב לעצמי, לבדוק מה אני חש, מה הגוף שלי מספר"

"ומה שמעת" הבטתי בו בחמלה.

"זה מדהים אתה יודע, התחושות שלי כל כך מדויקות, הן ליוו אותי לאורך כל הדרך, החל בשיחת הטלפון הראשונה ועד לרגע שיצאתי למרפסת בשבת, אותן התחושות רק בעוצמה הולכת ועולה."


"מדהים" הוא מסכם "מדהים דרך איזה משקפיים וורודים צבעתי את המציאות, מדהים איך התעלמתי מכל המסרים ששלח לי הגוף, ומדהים לראות את הפער אל מול המציאות כפי שהיא"

הגוף שלנו, המסרים שהוא שולח, האיתותים שהוא נותן הם הסימנים שמשהו לא תקין, שמשהו לא מתאים לנו, לא טוב לנו. ההתעלמות מהמסרים האלו מרחיקה מאיתנו את התחושות הלא נעימות והמעיקות אך הן שבות וחוזרות, שוב ושוב ועוצמתן הולכת ומתגברת עד שאיננו יכולים להתעלם מהן.

להכיר את עצמנו זה אומר להקשיב לגוף שלנו, להיות ערניים לתחושות שלנו, ולהתאמץ ולהבין מה הגוף שלנו בעצם מספר לנו,








אין תגובות:

פרסום תגובה