להרגיש לבד, להכיר את הלבד ולהתמודד איתו

לבד...

 

החיים שלנו יכולים להיות מאוד עמוסים ומלאים, במשפחה, בזוגיות, בבית, בעבודה, בסידורים, בתחביבים ובהמון המון חוויות. ועדיין, בתוך כל זה  אנחנו יכולים למצוא את עצמנו לבד.

הלבד זו הרגשה קשה, הרגשה שמלווה במחשבות שליליות והיא עולה כשאנחנו מרגישים שמשהו חסר בחיים שלנו, שמשהו לא באמת נמצא, שבכל מה שיש עדיין יש חלק שחסר, חלק לא שלם.

כאשר מרגיש לנו שהחיים שלנו מלאים לכאורה בטוב, יש זוגיות ואהבה, יש ילדים שממלאים אותנו באושר גדול, פרנסה יש בשפע, החברים הטובים מקיפים אותנו והמרחב האנושי שסביבנו מגוון ועשיר מאוד לא ברור לנו מה בעצם חסר בחיים שלנו, מה זו ההרגשה הזו שאנחנו מרגישים ומה היא אומרת לנו.

לרובנו יש קושי גדול באמת להבין את ההרגשה הזו והקושי הזה קשור לתחושות שעולות בגוף שלנו, כן, לתחושות הפיזיות שמתלוות להרגשה הזו.

כמה שזה מוזר, למרות שלעיתים התחושות הן קשות, מציקות ואולי אפילו מכאיבות אנחנו לא מספיק ערים אליהן, לא באמת יכולים לשים את האצבע ולהגיד מה אנחנו באמת חשים וכאן בעצם טמון הקושי הגדול וכאן גם נמצאות התשובות.

ללבד יש ביטוי פיזי, אצל כל אחד ואחת מאיתנו הביטוי של הלבד הוא שונה, זה יכול להיות דופק מהיר או נשימה קצרה, זה יכול להיות כאב חד בראש, כיווץ בצוואר, כאב חזק בבטן התחתונה, לחץ בחזה ועוד.

כדי להכיר את הלבד שלנו, כדי להבין מה בעצם אנחנו חווים, מה אנחנו מרגישים ומה עומד מאחורי ההרגשה הזו עלינו לפגוש קודם כל את התחושות שמתלוות אליה, להכיר אותן והכי חשוב, להיות איתן, לתת להן מקום ולחוות אותן, למרות ועם כל הקושי.

בעבר כתבתי על תחושות לא נעימות ואיך הן מנהלות אותנו.

כוחן של התחושות האלו הוא אדיר ומסוגל להסיט אותנו ממה שנכון לנו.

איך?

כשלא טוב לנו בגוף, כשעולות בנו תחושות לא נעימות, מטרידות ומציקות אנחנו מגיבים, התודעה שלנו מחפשת את הדרך הקצרה ביותר להשיב לנו את הרגשה הנוחות ואת התחושה הפיזית שאין בה דבר מציק או כואב.

ואז אנחנו עוברים לעשייה, ל- Doing.

העשייה משחררת אותנו מהתחושות הללו אך בה בעת עשויה להוביל אותנו למקומות שאנחנו לא באמת רוצים, מקומות שבהם אנחנו מוותרים על ההתמודדות עם מה שחסר לנו בחיים.

לכן, כדי להבין את הלבד שלנו, עלינו להכיר את התחושות שעולות ביחד איתו, לשהות איתן ולא לתת לתודעה להגיב, להרחיק ולהביא אותנו למקום אחר ומהר.

אז מה אני אומר בעצם?

מידת ההצלחה שלנו להכיר את התחושות היא גם מידת ההצלחה שלנו להכיר את הלבד, להכיר אותו היטב, להבין מה הוא אומר ומתוך כך בסופו של דבר להתמודד איתו.

ככל שנשהה עם התחושות ונחווה את הכאבים באשר הם עד שהם חולפים כך נפתח עבור עצמנו דרך חדשה להבין מה חסר בחיים שלנו, עם מה אנחנו לא מתמודדים, נכיר את הלבד ונתמודד איתו.

דן כהן 2C2B

לראות כדי להיות - אימון אישי ועסקי

                                   

עמוד הענן שלי

הפסקת האש כבר נכנסה לתוקף, הבנים שגוייסו שוחררו ברובם לבתיהם וכולנו נשארנו עם שאלות ותהיות....בשביל מה יצאנו למבצע הזה, למה לא נכנסנו בהם יותר, מה יהיה, האם יחזרו הטילים לדרום ומתי....

אני מציע לשים את כל השאלות האלו ועוד רבות אחרות שעולות בראשכם הצידה...ולהיות נוכחים לשקט שיש כרגע, לרגעים האלה שהכל רגוע, למלחמה שנמנענו ממנה ממש ברגע האחרון, לאבדות ולפצועים שלא יהיו...לפחות בסיבוב הזה (וזה המון)

לפני שבוע בדיוק, בשעות בהן היכו מטוסי חיל האויר שוב ושוב במחבלי החמאס, כתבתי פוסט חשוב ואני בוחר היום לשתף אותו לכולם.

קריאה מהנה ושבת טובה ומבורכת.
  
ערב, מהטלוויזיה מהדהדים קולות של מלחמה, הפרשנים בערוצי החדשות חוגגים, ובמילים שחוקות מסבירים את מה שאינם יודעים. אני מביט אל קיר הפייסבוק שעל צג המחשב וגולל בסתמיות את העכבר לאורך דף הבית. העיניים סורקות את המסך שכותרתו בכחול לבן, מחפשות ומצפות למצוא סטטוסים של תמיכה, עידוד והרגעה, סטטוסים שמביאים רגש אמיתי ואמפטיה לתוך כל הקלחת הלאומית.

                                 

ואני מופתע...נדהם למצוא את הגיבוב הסתמי והרגיל הכולל תמונות של ספלי קפה מהבילים (בשביל מה מצלמים אותם בכלל???) שקיעות נדושות שעברו מייקאובר עצבני ומיותר, אמרות שפר לעוסות, הגיגי לשון חסרי טעם ובעלי עסקים שמקדמים את עצמם בדרכים עקיפות ופתלתלות...

לא יודע עם גועל נפש זו המילה, אבל הרגשתי שבא לי ללחוץ על logout, ולהחזיר את חשבוני לבוראו העשיר מעבר לים. 

גל של ביקורת נוקבת עלה בי, מה ההתעלמות הזו ואיפה הסולידריות זעק בי קול נוקב בכעס, איפה החיבוק לאלו שחייהם מטלטלים בין אזעקות הצבע האדום, לאן נעלמה האחווה והחיזוק הלאומי בימים כאלו כשפחד מתערבב בכאב ובאובדן.

יכולתי להמשיך ולכתוב על המחשבות והרעיונות שחלפו בראשי, ממחיקת חברים הפגנתית, דרך כתיבת סטטוס נוקב כסוג של קונטרה ועד כתיבת תגובות מתלהמות...

גל הביקורת האדיר ששטף אותי סחף אותי להתקשר לבת זוגי ולהשמיע את דעותיי בנחרצות כעוסה. והיא, בתגובה מאוד אופיינית ומדויקת, בקול איתן, יציב ואוהב שהעיר אותי לעצמי והאיר לי את המציאות באור שונה לגמרי אמרה לי את מה שלא טרחתי להגיד לעצמי.

"ביקורת" היא אמרה, "אני שומעת ממך המון ביקורת. אז לפני שאתה הולך לכתוב משהו, תחשוב קצת מה אתה רואה בעצמך ועל מה אתה כל כך כועס".

המילים שלה טלטלו אותי בחוזקה, הרגשתי שיד נעלמת מנסה להאט ולבלום אותי, ב - 110 קמ"ש (בדיוק...), האספלט של כביש שש נראה שחור מתמיד, העננים נראו אפורים ומאיימים. באחת הונחה מולי מראה ענקית ומגדילה, ואני מביט בפני ורואה את כל הקמטים הקטנים, את זיפי הזקן ושאר פגמים שבמבט חטוף של בוקר בראי פשוט אינם נראים.

כמה ימים חלפו ואני עוסק בחשבון נפש פנימי, מתעמת עם הביקורת שלי מההתעלמות הלאומית, מחפש את ההתעלמות האישית שלי, שואל ובודק ומנסה להבין, "מה מונח אצלי בדיוק בקצה האף ואינני רואה אותו". ככל שאני מנסה לתת מענה לשאלות הפנימיות האלו, אני מוצא את עצמי רגוע יותר. ככל שאני מקבל בהירות פנימית, גל הביקורת שהיה בי הולך ונרגע.

ובמציאות, כאילו מטה של קסם הונף באוויר ובדף הפייסבוק עולים וצצים סטטוסים רבים של חיזוק ותמיכה, המון מילים של הרגעה ואהבה, שפע של סולידריות וגאווה לאומית שהולכת וגואה.תמונת חיילים מאובקים נשענים על טנק מכוסה בבוץ, שיתוף אישי ישר מהמרחב המוגן, אינסוף הזמנות לאירוח תושבי הדרום ומשפטי חיזוק רגישים, מחליפים את ספלי הקפה והשקיעות.

כל מה שיפה ומיוחד בעם שלנו נוכח לי כעת.

ואני? אני קיבלתי השבוע שיעור כפול בחיים. 

האימרה הנדושה "הסנדלר מסתובב יחף" קיבלה עוד משמעות. כמאמן אני מלווה אנשים בחייהם האישיים והעסקיים להכיר את עצמם, לצאת מאזור הנוחות ולהתמודד עם המציאות כפי שהיא. בזכות בת זוגי הנדירה למדתי שלמרות היותי מאמן אינני חסין ואני עלול "להירדם" וזכיתי בשיעור חשוב על ביקורת.

התעוררתי לראות במציאות את מה שבחרתי לא לראות, להתמודד עם הקושי ולהפסיק להתעלם ממנו.

"עמוד ענן", זה הענן המיוחד שליווה את בני ישראל בצאתם ממצרים ובמסעם במדבר, שימש כמורה דרך ואף עליהם.

לכל אחד מאיתנו יש עמוד ענן פנימי שמלווה ומדריך אותנו בדרכנו בחיים. כדאי מעת לעת לעצור, להקשיב ולהתבונן כמה אנו ערים לקולות שלו ולסימנים שהוא מנסה להראות לנו ולבדוק האם באמת אנו הולכים בדרך הנכונה לנו.

שיהיה לכולנו שבוע טוב ושקט, שהבנים יחזרו הביתה בשלום ושקולות המלחמה יתחלפו במהרה בקולות של שלום.

דן כהן -אימון אישי ועסקי

קוראים יקרים,
אני מזמין אתכם להעביר את הפוסט לחברים נוספים שעשויים לגלות עניין ולהיתרם מהתכנים שעולים בו, לבקר באתר שלי, www.2c2b.co.il – "לראות כדי להיות", ללמוד עוד אודותיי, להכיר את האימון המצולם, לקרוא רשמים של מתאמנים שחוו את המסע המיוחד ולהכיר את מוצרי האימון הנוספים שפיתחתי.

במידה ויש נושאים אישיים או עסקיים עליהם הייתם רוצים שאכתוב אשמח אם תפנו אלי בדוא"ל dancohen@013.net  או בטלפון הנייד 054-6644177

                                       

365 ימים של זכרון

בין שני הקברים, על שרפרף עץ נמוך, היא יושבת שפופה. בפנים חתומות חרושות קמטים של צער כאב ויגון, של אינספור לילות של בכי, של אלפי ימים שהם אינם. היא נשענת על אחד הקברים, דממה מסביב, רחש הרוח בין ענפי האורנים שסביב נשמע רועש מתמיד.

אשה נדירה ומיוחדת שקברה שנים מבניה, נפרדה מהם לעד. קברה אותם ובחרה בחיים.

בכל בוקר היא אוספת את עצמה, מגייסת כוחות עלומים, מניעה את הרכב ויוצאת לדרכה. פעם בשבוע לעיתים פעמיים עוברת בבית העלמין, מסירה את האבק שדבק במצבות הדוממות, יוצקת מעט מים בערוגות הפרחים הקטנות ומתייחדת איתם, עם שני בניה שאינם.

בחרה להיות למען אימהות ששכלו בנים יקרים ולמען אבות ששכלו את גאוותם, למען יתומים ששוב לא יפגשו את אביהם ולמען אלו  שנשארו אך חייהם התנפצו לאלפי רסיסים.

בדרכה האצילית היא זוקפת ראש ומקדישה את חייה, ימים כלילות, בשקט במסירות אין קץ ובאהבה שאינה תלויה בדבר.

היא מעניקה מעצמה, תומכת באימהות אחרות, נותנת כוחות לאלמנות שנחלשו, סוללת דרך של נתינה טהורה.

והכוחות האדירים האלו מאין?

השכול שהיכה בה פעמיים, צרב את נשמתה וחתך בליבה  אך לא הביס ולא הכניע.

הכאב החד מפלח את ליבה שעה שעה, נשמתה גזורה לאלפי פיסות, ובתוך כל זה היא בוחרת בחיים למען החיים ולמען שני בניה שבמותם קידשו את החיים.

מותם עבורה הוא פצע פעור ומדמם שלעולם לא ירפא ולא יגליד.

היא יודעת שלאבל ולכאב כוחות אדירים שמושכים אותה למטה.

היא יודעת להיזהר מהם, לתת להם מקום, לכאוב ולהתאבל אבל לשמור על עצמה, לשמור על החיים ולתת באהבה לאלו שכוחם אבד.

יום הזיכרון הוא יום האבל הלאומי של כולנו על מותם של חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה. עבורה, יום הזיכרון הוא עוד יום של זכרון, יום אחד מתוך 365 ימי זיכרון בכל שנה, בשמונה השנים האחרונות.

בכל יום כזה של זיכרון היא מושיטה ותומכת באימהות ובאבות שנותרו בכאבם. הכוחות שיש בה חיזקו כבר מאות מהם. בזכותה, רבים מצאו את הדרך להעלות שוב חיוך על פניהם, מצאו סיבה לקום בבוקר, מצאו כוחות לבחור בחיים מידי יום. והזכות הגדולה הזו היא הסיפור האמיתי של חייה. 

לא אציין את שמה של אשה יקרה ומיוחדת זו, אני יודע שזהו רצונה.  

סיפור חייה ראוי שיגע בכולנו, יעורר בנו מחשבה נוספת על הערך של החיים, על אהבת הזולת, על נתינה למען אחרים. ושנזכור שבינינו אלפי משפחות, אמהות שכולות, אבות שכולים ויתומים שעבורם כל יום שעובר הוא יום זיכרון אישי.

דן כהן