על פחד ועל אומץ

כמה שזה קשה, לעיתים מרגיש אף בלתי אפשרי, לעשות שינוי בחיינו, לעצור הכל, לעשות חושבים לקבל החלטות ולצאת לדרך חדשה ולא מוכרת. לפעמים קשה לנו בכלל לראות את עצמנו ולהבין מה לא בסדר, מה בעצם מפריע לנו ואת מה היינו רוצים לשנות. לפעמים, זה מאוד ברור, החיים תקועים, ניסינו הכל ושוב ושוב נתקענו במעלה המדרון התלול, מאבדים אחיזה ולא מוצאים במה להיאחז.

והקושי, הוא בעיקר נובע מחוסר היכולת שלנו לראות את עצמנו, להתבונן היישר לתוך מראת החיים, להכיר את מציאות חיינו כפי שהיא ובאמת להבין מה היא מספרת לנו ומה היא מלמדת אותנו.

ולמה אומץ?

לצאת מכל מה שמוכר לנו וידוע , ממסלול החיים שלנו, מההרגלים, ממה שיש וממה שאין, ומעל לכל להושיט יד ולבקש עזרה, זה קשה, קשה מאוד, מהלך שדורש מאיתנו תעצומות נפש גדולות, כוח ובעיקר המון המון אומץ.

עברתי הרבה בחיי, חוויתי נקודות שפל ותהומות עמוקים, היו ימים שהחיים נראו לי טפלים וחסרי טעם, תקווה לא הייתה שם אלא ייאוש. כן, הבנתי שמשהו חייב להשתנות, כן ראיתי שהחיים הולכים ולוקחים אותי למקומות כואבים, ראיתי אבל הייתי משותק. 

וכך, אני מביט בסרט חיי אפשר לומר שבפחד גדול ואפילו באימה, רואה את החיים חולפים לנגד עיניי ומתקשה בכלל לראות איזה שהוא אופק של תקווה, ודרך הערפל הכבד והאפל שחולף לנגדי כלל אינני מצליח לזהות את מה שמעבר, את מה שכל כך רציתי וחלמתי עליו, את מה שקבור עתה תחת ערימות כבדות של כאב ותסכול.

שנים עברו, והיום אני יודע שבעצם אפילו לא הייתי ממש מודע לפחד, לא בדיוק הבנתי עד כמה אני חרד, השיתוק אחז בי ולא הרפה, ומה שסיפרתי לעצמי היה שזה מה יש, שלו הם החיים, אלו חיי ואלו יהיו חיי.

אני מאמין שיש בנו בכולנו כוחות גדולים שיכולים לקחת אותנו למקומות מדהימים, כוחות, יכולות וכלים שנמצאים בנו "בילט אין", איננו צריכים לקבל אותם ממישהו אלא למצוא אותם בתוך עצמנו, להבין שהם קיימים ועומדים לרשותנו, ושאם נעשה בהם שימוש מושכל ונכון נצליח לקחת ולהוביל את עצמנו לאותם המקומות.

אז מה כן חסר לנו, מה באמת יכול לעזור לנו? 

שאלתי את עצמי מה קרה, איך בכל זאת הצלחתי להעז, מה דחף אותי להתעורר, להבין ולצאת להתמודדות הקשה והמאתגרת ולעלות על דרך חיים חדשה?

אני זכיתי והיה שם אדם אחד שעמד מאחוריי, אדם שהיה איכפת לו ונתן לי את הדחיפה הנכונה ובדיוק בזמן הנכון.

דחיפה קלה של עידוד חיזוק ותמיכה, פוש קטן שהעיר בי את האומץ, שעורר בי את הכוחות שיש בי.

זה נכון שהדרך היא שלנו, לגמרי נכון, את מה שאנחנו לא נעשה עבור עצמנו איש לא יעשה עבורנו או במקומנו, אנחנו אלו שנפשיל שרוולים, נאסוף ונסכל את האבנים אחת אחת ונסלול את דרך החיים שלנו.

אך בא בעת, הצעד הראשון, הצד הקטן הזה שממנו נצא לעוד צעד ולעוד צעד, הצעד הזה הוא בעצם צעד רב מימדים, עצום וגדול, מאיים, ולעיתים אף כלל איננו גלוי לעיניים שלנו. וכדי להושיט רגל קדימה, כדי לצעוד את אותו הצעד הפוש הזה כל כך חשוב, הדחיפה, העידוד, החיזוק והתמיכה הם כל כך חשובים.

אומץ...האומץ לעשות את הדרך הוא האומץ שיש בנו, בכולנו, אין אדם שאין בו את הכוחות והיכולות לשנות את חייו. אך את הטריגר הזה שמצית את להבת האומץ קשה לנו מאוד למצוא בתוך עצמנו, לעיתים הוא כל כך קטן או חלש שאף איננו רואים אותו או בכלל יודעים על קיומו.

את הטריגר הזה, את הפוש הכל כך משמעותי הזה נוכל להעניק לקרובים לנו, לאלו שחשובים ויקרים לנו, לא, לא צריך לדחוף חזק מידי ואף לא ללוות יד ביד לאורך המסע, זה מיותר ואף עלול להיות לרועץ ולא לתועלת, המסע הוא אישי וכולנו מסוגלים לצעוד לאורכו אלא לתת את הדחיפה קלה והראשונית, ללחוץ על הטריגר ולהצית את הלהבה...לדחוף קלות ולשחרר באהבה.

אני מוצא סביבי אנשים רבים, חברים טובים, מכרים ובני משפחה אהובים ובעצם כולנו מכירים אנשים שאותם אנחנו אוהבים, שאיכפת לנו מהם, שהם יקרים וחשובים לנו.

ולאהוב זה לתת, נתינה אמיתית וכנה, זה ככה פשוט. ואם באמת איכפת וחשוב לנו, כל שעלינו לעשות הוא להביט סביבנו, בטוח שנמצא את אותו האחד היקר לנו, את אותה האחת שאנחנו כל כך אוהבים, לתת להם את הפוש הזה, את הדחיפה הקלה שתעורר בהם את האומץ, שתחזק אותם לעשות את הצעד הראשון הזה בדרך חדשה, במסע לשינוי חייהם.

דן כהן 2C2B

לראות כדי להיות - אימון אישי ועסקי