יום ראשון, 19 באפריל 2015

גירושים זה לא מה שחשבת

ליום שאחרי אף אחד לא הכין אותי, בעצם אף אחד לא יכול היה להכין אותי.  כולם דיברו על גירושים, אז דיברו, אבל בין הדיבורים ובין המציאות המרחק היה גדול, גדול מאוד. בשעה עשר בבוקר נכנסתי נשוי לבית הדין הרבני, אחרי שעתיים יצאתי  משעריו גרוש. שעתיים בסך הכל, דיון קצר בסך הכל  בפני בית הדין, טקס קצר ומשונה, קצת ניירת וכמו שאומרים ״תם הטקס״.

חזרתי הביתה בצעד קליל, הרגשתי שאבן גדולה נגולה מעלי, הרגשתי חופשי, האוויר מילא את ריאותיי, העולם נראה לפתע מחייך אלי. אבל רגעי האושר הללו היו קצרים ובמהירות חלפו נוכח המציאות שלא עשתה לי כל הנחות והכתה בפני בכל כוחה.  הבית הריק, הילדים שעדיין בבית הספר ואני, מה לעזאזל אני עושה עם עצמי, לאן אני ממשיך, מה הצעד הבא שלי. כי בעצם עד לרגע הזה הכל היה מתוכנן, היתה דרך, היו תחנות שהייתי חייב לעבור בהן, בית דין, דיונים, עורכי דין. האמת, נתיב די ברור, כן  אולי יש כמה נתיבים דומים המקבילים לו אבל בסופו של דבר כולם מובילים בדיוק לאותו המקום.

בעצם לא היה לי שום מושג מה אני הולך לעשות עם עצמי, לא תכננתי כלום ולא חשבתי על שום דבר,  עד כמה שניסיתי לדמיין את הרגע הזה מהר מאוד התברר שלא ממש הצלחתי והבאלגן הלך והצטבר כעננה אפלה על ראשי.




להיות לבד, כל כך חיכיתי לרגע הזה והנה כשהוא בא כסופת חול סמיכה הוא עטף אותי במעטה כבד ומפחיד של בדידות. ניסיתי להסתכל קדימה, לראות דרך המסך האפל, לצעוד בזהירות אבל האמת שלא ממש ידעתי לאן. הרגשתי שאני צועד במבוך אימתני, מבוך שקירותיו גבוהים ומטילים צל כבד על שביליו הצרים, האוויר שניסיתי לנשום היה דליל וכלל אינו ממלא את ריאותיי ואני צועד וצועד ומרגיש שאני רק סובב את עצמי ולא מתקדם לשום מקום.

ניסיתי להבין עם עצמי מה קורה לי, הרי שאלתי, בדקתי, התייעצתי, קיבלתי עצות מכל מי שהיה לו מה להגיד בעניין וקיבלתי עצות גם מאלו שלא היה להם מה להגיד, אך העצות הללו התפוגגו ונעלמו כלא היו.

אני חושב שחלפו כמה וכמה חודשים ארוכים וקשים עד שהתחלתי להרים את עצמי מקרקע המציאות הקרה,  עד שהצלחתי להזדקף לאט לאט על רגליי הכושלות, להרים ראש ולהתחיל להפעיל כמה תאים אפורים במוחי הקודח.

היום כשאני נזכר באותם הימים הם זכורים לי כימים כואבים ימים של החלמה והתאוששות ימים של הבראת הנפש. אותו הרגע שבו חיי קיבלו תפנית כל כך חדה נדמה בעיניי לרגע ההתנגשות של מכונית ללא נהג שדוהרת במהירות מטורפת וללא כל הכנה מוקדמת פוגעת במלוא העוצמה בקיר עשוי בטון  ואבן.

גם היום, אחרי שעברו כמעט תשע שנים אני יודע שבעצם אי אפשר להיות ממש מוכנים לרגע הזה, לא משנה מה נעשה, התאונה הזו הולכת לכאוב, לכאוב לנו מאוד. ואולי טוב שכך, הזעזוע וההלם שמתלווים אליה יש בהם גם צד חיובי, הם מטלטלים אותנו וכמעט שמאלצים אותנו לשקוע בתחתית הבור העמוק של החיים רק כדי שנמצא את הדרך להתאושש, להתחזק ולצאת ממנו לחיים אחרים.

לצערי, רבים שנופלים לבור הזה משכנעים את עצמם שהכל בסדר, את הבור הם אינם רואים ומכאן, עושים דרך קצרה אך רצופה בטעויות שהופכת את חייהם לקשים, כואבים ורצופים באבני נגף חלקלקות אך מכאיבות, מכאיבות מאוד.

שוב ושוב אני פוגש גברים ונשים שזה עתה התגרשו, כאלה שבחרו להתגרש ואחרים שלא קיבלו את ההחלטה אלא היו לה שותפים פאסיביים בלבד. אלו וגם אלו נופלים לאותם הבורות. הראשונים מאמינים שמכוח הבחירה שעשו  יוכלו לצעוד במשעול הנכון ולקבל את ההחלטות שנכונות להם והאחרונים שכלל אינם מאמינים שהם יכולים לקבל איזו שהיא החלטה מתוך הבור שאליו נפלו.

כל שאני יכול לומר לכם חברים יקרים מסתכם במילה אחת. לעצור. כן, לעצור. עברתם תאונת חיים כואבת ומרסקת. קיבלתם את הסטירה של החיים. ואם יש משהו אחד שאתם צריכים לעשות עכשיו, דבר אחד, אולי הדבר החשוב ביותר, זה לעצור.

לעצור זה אומר לכאוב, לכעוס, להתרסק, להיות מתוסכלים, פגועים, חלשים,  מבולבלים ואבודים. לעצור ולהתבונן סביב, לראות את קרקעית הבור אליו נפלתם, להביט אל הקירות החלקים שמקיפים אתכם מכל עבר, להביט למעלה ולראות את השמים הכחולים שמציצים אליכם.

רק אחרי שתעצרו, רק אז תבינו שהתרסקתם, תבינו שאתם בבור ורק כשתבינו היכן אתם נמצאים או אז תוכלו לחפש וגם למצוא את הדרך החוצה ממנו. לפעמים עלינו להבין כמה נמוך נפלנו ולזכור שמהמקומות הנמוכים האלו אפשר רק לצמוח, לגדול וליצור חיים טובים יותר.

בהצלחה!

דן


אין תגובות:

פרסום תגובה