יום שבת, 25 בפברואר 2012

אחריות - לקבל את עצמך


השבוע ישבה מולי אחת מהמתאמנות הותיקות שלי בפנים עצובות, היא מרגישה שמשהו תקוע, שדברים לא מתקדמים כפי שהייתה רוצה ובעצם היא לא ממש מבינה למה אינה מצליחה להתקדם.

לכאורה, כל הנתונים האובייקטיביים הראו שהכל בסדר וממש אין כל סיבה להרגשת התקיעות.
עבודה – יש, זוגיות – יש, חיי חברה עשירים – יש ויש, וחוץ מכל זה היא מלאה רעיונות ויוזמות.

בשבועות האחרונים היא הכינה טיוטה של תכנית עבודה לפרויקט חדש, במקצועיות רבה הכינה מצגת תואמת, קראה וחקרה בספרות רלוונטית  לתחום, למדה את השוק, נפגשה עם אנשים ואפילו הכינה סקיצה של פלייר לדיוור ישיר ללקוחות פוטנציאליים.

החלטתי לברר איתה מה בעצם קרה במציאות של חייה השבוע. הכיוון והשאלות נראו לה מוזרות ובעיקר מיותרות אבל היא בחרה "לזרום" איתי ולהשיב לשאלותיי. התברר שכאשר הייתה לה אפשרות להציג את החומר בפני אדם שיש לו תפקיד משמעותי ושיכול לקדם את הפרויקט היא קפאה על מקומה, הרגישה שאינה יכולה לדבר, הנשימה נעתקה מפיה והיא הרגישה פחד משתק.

המשכנו לחקור את הפחד ומהר מאד התברר שהפחד קשור ללקיחת אחריות על החומר שכינה, על התכנים שיש בו ועל התהליך שהוא מתעד. איך היא אמרה "זה לא אני בסיפור הזה...קשה לי עם זה"
"אבל" היא הקשתה, "החומר כולו מספר את הסיפור שלי, את התהליך שאני עברתי עם עצמי, זו בדיוק מי שאני ,כלומר קשה לי לקחת אחריות על התהליך שעברתי..."
"נכון" אמרתי, "ואיך את מגדירה אחריות"?
 "אחריות זה לשאת בתוצאות" זרקה, "ומה הן התוצאות" הקשתי....
"שהשתנתי, שעשיתי שינוי בחיי, שעמדתי ביעד שהצבתי לי" ענתה
"כלומר" סיכמתי, "לקחת אחריות זה לקבל את העובדה שאת עשית דרך ושאת עשית שינוי בחייך"

לפני שהגיבה שאלתי אותה בהתרסה,  "מי את בכלל שתעבירי סדנאות לאנשים, מה יש בך שיגרום לאנשים לרצות ולהשתתף בסדנא שלך"?

השאלה הזו נענתה במבט נדהם, נעלב, מפוחד, ולאחריו פרץ של דמעות ובכי ממושך וחסר נשימה.
עברו כמה דקות והיא נרגעה. ביקשתי את רשותה להניח לנושא ולשוחח על עניין אחר. היא הביטה בי בתימהון אולם היה זה קרש הצלה עבורה לצאת מהשיחה הכול כך כואבת שבא היינו.

ואז...אז הגשתי לה בלוק נייר ועט וביקשתי ממנה לכתוב את רשימת התכונות שבהן היא חזקה, מוכשרת, טובה...את הדברים שבהם היא מרגישה שהיא הכי הכי. ביד מהססת היא נטלה את העט ואת בלוק הנייר והתחילה לכתוב , עדיין מנגבת דמעה או שתיים בנשימות קצרות וחנוקות. אט אט הרשימה התארכה ואיתה חלפו הדמעות ונעלמו תוך שנשימותיה רגועות ומלאות.

באיזה שהוא שלב הרגשתי שההתעסקות במחשבה ובכתיבה ריתקה אותה כל כך, שהיא כל כך עם עצמה ...וראיתי חיוך קל עולה על פניה ואת גופה נינוח ורגוע. 

המתנתי בסבלנות עד שהרימה מבטה לעברי, מעט בהיסוס ובביישנות ואז אמרה לי בקול מאד צלול ובטוח...אני לוקחת את הרשימה לעבוד עליה בבית, יש לי עוד הרבה מה לכתוב.

דן כהן אימון מצולם אישי ועסקי

 

אין תגובות:

פרסום תגובה