להתגרש או לא להתגרש זאת השאלה

זוגות רבים פשוט מרימים ידיים, חלקם מסתגל למצב, ומטעמי נוחיות, הרגל, בטחון כלכלי, או ייאוש וחלקם בוחר להרים ידיים, לוותר ולפרק את החבילה.

כמאמן אני מאמין שאדם חייב לבחור את מה שנכון עבורו ולכאורה אלו שנשארים ביחד ובעצם לחוד ואלו שבוחרים לפרום את הקשר עושים את הבחירה הזו, אבל רק לכאורה.

נכון, יש כאלו והם אינם מעטים שלא מוותרים, הם פונים לייעוץ, הכוונה, טיפול, מנסים בכל דרך שהם מכירים, ששמעו, שקראו או שקיבלו המלצה עליה להתמודד עם המצב ולשנותו. זוגות אלו החליטו לקחת אחריות על חייהם, על הזוגיות שלהם.

אך רבים אחרים בוחרים ומעדיפים שלא לקחת אחריות, הם מבכרים לטמון את הראש בביצת הזוגיות השוקעת, להתעלם מכל מה שקורה או לחילופין בוחרים לקפוץ מהספינה הטובעת מבלי לבדוק אם סירת ההצלה מחכה למטה. לצערי בארץ האצבע מאוד קלה על הדק הגירושין והסטטיסטיקות מדברות על יחס גירושין בלתי נתפס לפיו על כל שלושה זוגות שנישאים מתגרש זוג אחד והמצב רק הולך ומחמיר.

בעיניי, לפרק תמיד אפשר, אבל הרבה לפני שבוחרים ללכת איש ואישה כל אחד לדרכו מן הראוי לעצור ולענות על שאלה אחת יסודית ומכרעת:

"האם עברנו את נקודת האל-חזור, האם אני עדיין אוהב/ת אותה/ו?"

בשיחות רבות שקיימתי עם מתאמנים שוב ושוב הם הופתעו לגלות שכלל לא הקדישו מחשבה מעמיקה על השאלה הזו. להיפך, במקום לעסוק ביסודות הקשר הזוגי ההתעסקות בדרך כלל נוגעת בכל מה שלא עובד, בבעיות, בוויכוחים, בהעדר ההסכמות, בתסכול ובהיעדר קירבה וחברות תוך התעלמות צורמת מקיומו או קיומו של חומר הדבק הזה שעליו נבנה הקשר מלכתחילה.

הרצון לפעול מונע מכעסים, תסכולים, אכזבות ואיך אומרים הרבה "אנרגיות שליליות" שמסתובבות ברקע.

אודה על האמת, לכולנו קשה מאוד לחדור את כל המטענים שהצטברו לאורך השנים והנטייה הטבעית שלנו לבוא חשבון עם בני הזוג ולהטיל בהם את האשם המוחלט לקרע שנוצר מקבלת ביטוי בטענות והאשמות ההדדיות שמסיטות את המחשבות שלנו למחוזות שרחוקים מאוד מהדבק הזה שהפגיש וחיבר אותנו.

כדי למצוא את התשובה לשאלה הכל כך חשובה נצטרך להשקיע זמן, מחשבה וסבלנות, הרבה סבלנות, ומעבר לכך, להוציא את הראש מהחול, להביט אל המציאות בעיניים פקוחות ולקחת עליה אחריות מלאה. כן, האחריות שלנו היא טוטאלית. ולא, היא אינה מתחלקת חצי בחצי וגם לא שליש ושני שליש.

כי לזוגיות שנמצאת על סף פירוק אחראים שני הצדדים באופן זהה ולקיחת האחריות היא המפתח ההכרחי לכל צעד שנבחר לקחת ולאן שלא נפנה.

אבל, לפני שרצים לפרק את החבילה לפני שעושים מהלך וצעד כל כך משמעותי ובלתי הפיך עצרו, קחו אחריות ובדקו את עצמכם. שאלו את השאלות הנוקבות ונסו לענות עליהן בכנות.

כי לפרק תמיד אפשר אבל אחרי שפירקנו כבר לא תהיה דרך חזרה.

בהצלחה!

דן כהן - מאמן ויועץ עסקי  2C2B

תקשורת נכונה...לא רק עם מתבגרים

"לא מעניין אותי מה את רוצה...זה החיים שלי", את המשפט הזה שמעתי השבוע מבחורה, נערה בת טיפש-עשרה, שעמדה וצרחה על אמא שלה בעודן מחכות בתור להזמין קפה או ארוחת בוקר בארומה.

איך גורמים לילדים האלה לכבד אותנו?

לא גורמים להם!

התשובה שלי היא אולי מפתיעה אבל היא המפתח והבסיס לתקשורת אחרת בינינו ובין הילדים שלנו, בינינו ובין בני הזוג שלנו, בינינו ובין כל מי שנמצא במרחב שלנו.
אני לא מאמין במקסמי שווא וגם לא בפתרונות אינסטנט אלא במהלך אחר, מפתיע ומאוד משמעותי, בהפניית המבט אל עצמנו, ובתרגום השאלה לשפה שונה לגמרי.


הייתי מעדיף שנשאל, "איך זה יכול להיות שהילד שלי מדבר אלי ככה? איך אני "תרמתי" למצב הזה?..."
כן, אפשר להרים גבה אפילו שתיים, זה בסדר גמור ורגע לפני שתעברו למייל הבא אני מציע לקרוא עוד כמה שורות.
הדיבור הפוגע והמזלזל, הדיבור שממש לא מכבד משקף משהו מאוד משמעותי במערכות היחסים שלך, במקרה זה עם הילדים שלך.
מה זה אומר "משקף" ולאן אני מכוון?
מה היית יכול לומר על היחסים שלך עם הילדים שלך? איזה אבא אתה עבורם? מה זה אומר לדעתך להיות אמא, הקרבה? וויתור?

התשובות המאוד מוכרות הן בדרך כלל:

• "אני אתן לילדים שלי את הכל, הם חשובים יותר מכל דבר אחר..."
• הילדים שלי לא יגדלו כמו שאני גדלתי...ההורים שלי לא וויתרו על דבר בעבורי"
• אני כל כך אוהבת אותם איך אני יכולה לדרוש מהם דברים?

המכנה המובהק והמשותף לתשובות האלו ולעוד רבות שדומות להן הוא הוויתור, כמה אנחנו כהורים בוחרים לוותר על מה שחשוב לנו למען הילדים שלנו.
הוויתורים האלו נמצאים בכל מקום, בכל זמן. הם שם והם מייצרים מציאות שבסופו של דבר מאוד לא רצויה לנו, לכולנו.
כדאי שהדברים יהיו ברורים, כאשר נוותר על הרצונות שלנו למען ילדנו, מה שהם ילמדו זה דבר אחד, לא רק שאבא או אמא או אולי שניהם מוכנים לוותר למענם, אלא שבעצם הם מוותרים בעצם על עצמם, כי הרי ברור שהרצונות שלנו הן בעצם מי שאנחנו.

בהקשר הזה, אני בטוח שחלקנו זוכר את סרטון ההדרכה למסכות האב"כ.....ומי שלא זוכר בוודאי מכיר את סרטון ההדרכה שמוקרן בעת ההכנות האחרונות של ההמראה לכל טיסה שהיא.
אז כדאי לשים לב לפרט אחד ואולי הפרט הכי חשוב, סרטי ההדרכה מנחים באופן מדוייק את ההורה לדאוג לעצמו לפני שהוא דואג לילד שלו, כלומר, לשים את המסכה על פניו לפני שהוא חובש אותה לילדו.
ומה הטעם לכך?
הטעם לכך הוא פשוט, אם אני לא אדאג לעצמי, לא באמת אוכל לדאוג להציל את ילדיי ברגע האמת, אם אני לא אוכל לתפקד הרי שילדי גם יפגעו.

ובחיים בדיוק כמו בזמן שיושבים במטוס ברגעים האלו שלפני ההמראה, בחיים שלנו, אנחנו חייבים לדאוג לעצמנו לפני שאנו דואגים לרצונות של ילדנו.
לצערי רבים מההורים חושבים כך אבל עדיין רבים מההורים מתנהגים להיפך, מוותרים על הרצונות שלהם, מאפשרים לילדים שלהם דברים שיש להם מחיר אישי ולעתים אף כואב ומיותר.
אם אנחנו נכבד את עצמנו, אם אנחנו נשים את עצמנו בראש סדר העדיפויות האישי שלנו, נדאג לברר מהם הרצונות שלנו, נתאמץ להבין מהי דרכנו...או אז הילדים שלנו "ייפגשו" הורים אחרים, הורים שמכבדים את עצמם, מעריכים את מי שהם, הורים שממש לא מוותרים על עצמם.
והתוצאה?
התוצאה היא ברורה, כי אם נדאג לרצונות שלנו מה שהילדים שלנו ילמדו הוא כי יש לנו  רצונות, ואם יש לנו רצונות ואנחנו עומדים עליהם הם מתוך כך ילמדו להעריך אותנו, לכבד אותנו, וידברו אלינו בנימוס ובלשון נקייה וחיובית.
אז התשובה כעת היא הרבה יותר ברורה, ואם אתם רוצים שהילדים שלכם יתנהגו אחרת, הדרך היא פשוטה לדאוג שהם לא רק ישמעו מהם הרצונות שלכם אלא גם יהיו נוכחים להגשמתם.
כאשר כולנו נלמד להבין מהם הרצונות שלנו, איך אנחנו נותנים להם ביטוי בשטח ועד כמה המציאות משקפת את הרצון הזה, אז, יתחולל מהפך בחיינו ומערכות היחסים שבמרחב שלנו ישקפו אותנו כאדם שמעשיו תואמים את דבריו, שעומד במילה שלו.

ואדם כזה, זוקף ראש הלאה וממשיך הלאה, אדם כזה מכבד את עצמו ואחרים מכבדים אותו.

אז התשובה היא פשוטה - לכבד אחרים זה לכבד את עצמך, ולוותר על עצמך למען אחרים זה  ממש לא לכבד את עצמך.

דן כהן 2C2B

לראות כדי להיות - אימון אישי ועסקי